שבוע זה הוא שבוע גדול ונשגב, שבוע שמסוגל לישועות מקיפות. בשבוע הזה אמהות רבות ליוו את ילדיהן ונפרדו מהם בדרכם ללמוד תורה.
אם זה הילד הקט שהתחיל היום את הגן או את התלמוד תורה, והימים הראשונים עם הבכיות בכניסה לגן קורע את הלב של אמא כל פעם מחדש, ואם זה שיירת הבחורים שעוזבים את הבית וחלקם הולכים להיסגר תחת קפסולה למשך ארבעים יום תמימים.
אגב: זו לא סתירה שהם היו די מעצבנים. היו כמה וכמה רגעי משבר ותשישות שאמא כבר חשבה לעצמה: 'די, אין לי כבר כח. שיחזרו לישיבה. שתתחיל כבר שנת הלימודים'..
אבל כשמגיע רגע האמת, הרגע של הפרידה שהגוזלים קמים ועוזבים את הקן, זה קשה. אפילו התורה מצווה אותנו 'לא תקח האם על הבנים', וכאן האם מנופפת לשלום ונפרדת מילדיה וחוזרת לבית קצת ריק, וזה קשה.
אבל! ידוע לך אמא יקרה שמידי בוקר אנו פותחים את תפילת שחרית עם המזמור "הודו לה' קראו בשמו. שירו לו, זמרו לו". מי אמר את המזמור הזה? דוד המלך? לא!!! אלא מי? הפרות!!!! כן. לא פחות ולא יותר פרות! מי הן הפרות הללו, ובמה הם זכו שעם שירתם אנחנו מתחילים את פסוקי דזמרה מידי בוקר?
אז בקצרה ממש: מעשה שהיה כך היה, עם ישראל יצאו למלחמה וניגפו לפני הפלשתים וארון ברית ה' נלקח למחנה פלשתים. ואז ה' העניש את הפלשתים והיכה בהם מכה רבה, עד שהפלשתים הבינו מעצמם שכל הצרה שלהם מגיעה מארון ברית ה'. והם החליטו לבדוק האם באמת זו הסיבה, או שזה סתם מקרה.
מה עשו הפלשתים? "ועתה קחו ועשו עגלה חדשה (וארון ברית ה' בתוכה), ושתי פרות עלות, ואסרתם את הפרות בעגלה והישבותם בניהם מאחריהם הבייתה".
אותה פרה שעליה נאמר "יותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק", פרה כזו, ברגע שלוקחים מול העיניים שלה את העגל ונועלים אותו בבידוד. הרי באופן טבעי פרה בכזו סיטואציה נעמדת על שתי רגליה האחוריות ולא מוכנה לזוז בשום אופן.
והיה, אם הפרות האלו בניגוד לטבען יהיו מוכנות להתנתק מהעגלים שלהן וללכת לכיוון מחנה ישראל. זו הוכחה מדעית שבאמת ארון ברית ה' שייך לישראל, ולא לפלשתים.
ואכן הפלישתים בדקו האם להשיב את ארון ברית ה' באופן הזה: "ויעשו האנשים כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה ואת בניהם כלו בבית", וכל הפלשתים עומדים בדריכות מרחוק לראות מה הפרות הולכות כעת לעשות.
כאן קרה דבר מפתיע: "ותישרנה הפרות בדרך!!!" בניגוד גמור לטבע שלהן, ומול עיניהם הנדהמות של הפלישתים, הפרות קמו ועזבו את העגלים שלהן ללא כל התנגדות והתחילו ללכת לכיוון מחנה ישראל, ווחז"ל דורשים: "ותישרנה הפרות" – שאמרו שירה.
והשירה הזו מלווה אותנו עד היום מידי בוקר: "הודו לה' קראו בשמו… שירו לו זמרו לו".
השירה הזו עולה לכסא הכבוד
נעבור כעת לאמהות. לא. אתן לא פרות. אבל אתן אמהות, ולאמא יש טבע להיצמד לבנה ולא לעזוב אותו, לא להתנתק ממנו. אמא באופן טבעה לא מסוגלת לעזוב את בנה מאחורי קפסולה סגורה ולהמשיך הלאה. פרה בכזו סיטואציה נדבקת לריצפה!
אבל הנה, הגיע א' אלול, והגיע הזמן לשלוח את "ארון ברית ה'" לתלמוד תורה, לישיבה, לשלוח אותו ללמוד תורה, לגדול בתורה, ולעשות נחת רוח לאבא שבשמים.
ואותה אמא אוהבת בניגוד גמור לטבעה מנתקת את עצמה בכח מבנה האהוב, מוחה דמעה סוררת, ומלווה אותו ובשירה: "לך ילדי. לך ללמוד תורה. אני מאושרת שאתה הולך לישיבה".
אמא יקרה: דעי לך שהשירה הזו עולה לכסא הכבוד ונעשים מזה שעשועים גדולים בשמים. אם אנו מידי בוקר מתחילים את פסוקי דזמרה עם שירת הפרות שהתנתקו מהעגלים שלהן בגבורה לכבוד הארון. אז מה נאמר ומה נדבר על רבבות נשות ישראל הצדקניות שמנתקות את עצמם מילדיהן. וקשששה להן, ולמרות הקושי הן משוררות ושמחות ומאושרות עם זה, ומשוררות. השירה הזו מתנגנת בשמים לנצח נצחים.
הקב"ה לוקח את הדמעות האלו וסופר אותם ומקרב את הגאולה. כן. "ויהי בנסוע הארון". בדרך כלל משתמשים במילים האלו במקום של לוויה או אובדן, אבל צריך לדעת שכל פרידה היא קצת מוות. כל פעם ש"ויהי בנסוע הילד לישיבה" יש פה פרידה. ובכל פרידה יש קצת, קצת מוות. יש פה עקידת יצחק בזעיר אנפין, וזה קשה.
והילד שלנו אפילו לא יודע את זה. הוא מצידו בטוח שרק לו קשה, כי אמא שוררה בפניו. אמא ליוותה אותו בשמחה לאוטובוס, והייתה עסוקה רק בלרפד את הקושי שלו. אבל היא? היא רק שמחה ומאושרת שהוא הולך ללמוד תורה. רק אחרי שדמותו התרחקה. אז היא הרשתה לעצמה, נתנה דרור לדמעות שלה.
זה לא קל. גם הפרות המדוברות. "הלכו הלוך וגעו", ולמרות זאת "ולא סרו ימין ושמאל". כן, הנביא מדגיש שזה לא היה קל! הן הלכו הלוך וגעו. אבל זה לא שינה להן את המסלול. למרות הכל הם היו שלמים בדרכם. ולא סרו ימין ושמאל.
הקידוש ה' הגדול והנורא שהיה אז מלווה אותנו עד היום הזה, והקידוש ה' שאתן, נשים שאננות, עושות בזה שאתן שולחות את בניכן לבית המדרש, ופיכן לא פוסק מלהתפלל שישמור השם הטוב על בחור החמד הזה שילך בדרך הטובה, שיהיו לו חברים טובים, שימשיך לעסוק בתורה גם רחוק מהסינר של אמא. התפילות, המסירות הזו, והלב שלא מפסיק להרגיש ולחשוב ולייחל. כל זה ילווה את בניכן בסייעתא דשמיא שיגדלו ויאירו את העולם כולו בתורה ובמעשים טובים.
ונסיים בשירת הפרות: "רוני רוני השיטה, התנופפי ברוב הדרך, המחושקת בריקמי זהב, המהוללה ברביד ארמון ומפוארה בעדי עדיים".
ימלא ד' משאלותיכן לטובה. וישיב לכן נחת יהודית אמיתית. זמן טוב!
(הרב שמואל פולק. 'אז נדברו')
