מעשה שהיה – שמעתיו ממכירי בעל המעשה – לפני כחודשיים בבחור מתחזק שקבע ללמוד עם אברך – הממונה עליו בישיבתו, וכפי הצעת האברך החלו בהלכות שבת. והנה בריש הלכות שבת מובא מאמר חז"ל שאמר הקב"ה 'לוו עלי ואני פורע'. האברך הסביר לבחור את משמעות הדברים, שכשאדם חסר מעות לקראת שבת, אומר לו הקב"ה לך נא לווה מעות ואני אדאג לפורעם…
ויהי ביום השישי, בא ידידו של הבחור והציע לו להצטרף לקבוצת בחורים מישיבתם הנערכים ונוסעים לקראת שבת לאתרא קדישא מירון – וההוצאות על כל המשתתפים שווה בשווה. נענה הבחור שבשמחה רבה הוא מצטרף, אך דא עקא שכלתה הפרוטה מכיסו – אם יוכל רעהו להלוותו מעות הוא מצטרף לנסיעתם הרוממה.
במוצש"ק סיכמו הבחורים ביניהם כמה עלו הוצאות השבת, ויצא החשבון שכל בחור עלה להם סך 388.60 שקלים. מיד ניגש רעהו אל הבחור הנ"ל והודיעו כי כך וכך עלה לחלקו. אמר לו הבחור, לא אני הפורע אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו – עליך לפנות אליו ולבקש מאתו אותם השלוש מאות שמונים ושמונה שקלים ושישים אגורות.
מה עשה הקב"ה. בבואם לביתם ירושלימה, מצא הבחור שכבר בא בקשרי אירוסין, שמשפחת המחותן שלחו לו מתנה ארנק מהודר לכבוד יום הולדתו, בו הוכנסו כל סוגי המטבעות והשטרות היוצאים בארץ ישראל, והם שטרות של 200, 100, 50, 20, ומטבעות של 10, 5, 2, 1, מטבע של חצי שקל, ומטבע של 10 אגורות. ס"ה עולה כל החשבון ל-388.60 שקלים, חושבנא דין כחושבנא שהוצרך על הוצאות השבת, וראה בחוש כי באמונתו התמימה בדברי חז"ל אכן נתקיים בו ואני פורע.
(באר הפרשה ויחי תשע"ט)