"קטונתי מכל החסדים" (לב יא)
סיפור מופלא, שמראה איך נראה היה שיעבוד מוחלט של הכרת הטוב של רבינו: כמה פעמים כאשר נזקק רבינו לרופא שינים, הגיע למרפאתו של רופא שיניים המומחה, ד"ר רבי דוד וייס בשכונת בית וגן בירושלים. רבי דוד שש ושמח על הזכות שנפלה בחלקו, לטפל באחד המיוחד מגדולי הדור, והיה לוקח ממנו מחיר אפסי לכל טיפול, רק כדי שרבינו ירגיש שהוא משלם ולא מקבל טיפולים בחינם.
פעם, כשתוך כדי הטיפול התברר שרבינו זקוק לטיפול מורכב וממושך, שח זאת רבי דוד לרבינו. הגיב רבינו ואמר: "הלא אינך נוטל כסף כפי שמגיע לך, ואיך אוכל לנצל אותך ולעשות אצלך את הטיפול במחירים כאלו?". ענה לו רבי דוד שיש לו עסקה להציע: היות והוא מבין שזמנו של רבינו שווה אצלו יותר מכסף, לכן הוא מציע שרבינו יקדיש מזמנו ללמוד איתו בחברותא, וזה יהיה התשלום לטיפולים…
רבינו הסכים. וכך מאותו שבוע היה רבי דוד מגיע מידי שבוע ביום שישי בצהריים עם שני בניו הקטנים, ורבינו הקדיש להם שעה ללימוד, כאשר האב לומד והבנים מקשיבים. במשך זמן הפסיק רבי דוד להגיע בעצמו, ומי שהמשיך את הלימוד עם רבינו, היה בנו, ילד בן… שמונה שנים!
רבינו קיים את הבטחתו ולמד איתו בחברותא, עד כי נקשרה ביניהם חיבה עצומה ונפשו נקשרה בנפשו. מידי שבוע כשהיה הילד מגיע, היה רבינו מתעניין אצלו מה שלמד בכל ימות השבוע, והיה חוזר איתו כל מה שלמד. הוא היה פותח לו גמרות מקבילות במסכתות אחרות, להשלים את היקף הסוגיא, והוסיף לו נקודות מגדולי הראשונים והאחרונים בסוגיות. פעמים רבות כאשר עלתה איזו סברא ביקשו רבינו: "תחשוב כל השבת, ותתקשר אלי במוצאי שבת לומר לי מה חשבת!". הוא העניק לו את ההגשה שהתפתחה ביניהם חברותא וידידות כשווה בין שווים. בכל שבוע כשהגיע – זכר בדיוק היכן הפסיקו בשבוע שעבר.
שואלים שהיו נכנסים לביתו לשאול בכל מקצועות התורה, הבינו שרבינו באמצע הלימוד עם החברותא שלו, ואם ברצונם יכולים לשאול בנוכחותו ולא להוציאו. אפילו כשנכנסו תלמידי חכמים וגדולי תורה, או נדבנים של הישיבה – השאירו לידו והציגו בפניהם: "הוא ה'חברותא' שלי"… כך, קרוב לחמש עשרה שנה משנות החיידר, שנות הישיבה קטנה והישיבה גדולה.
לא זו בלבד שלמד איתו – הוא שמר איתו על קשר אישי, וכינה אותו: "החברותא שלי". בסעודת בר המצוה שלו ישב מתחילה ועד הסוף, ודיבר זמן ממושך – כחצי שעה. הוא דאג שילמד עם חברותא נוספת – אברך ממצויני הישיבה – רבי דב זמל, והיה מתעניין אצל האברך כל הזמן לשמוע איך הוא לומד ומתקדם.
פעם, כשלמד הילד דברי רש"י בתחילת בבא קמא ד"ה הראשון של המסכת: "ארבעה אבות נזיקין – אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בדיא", הקשה הילד מה תוספת המילה 'בהדיא', הלא כל דבר שנאמר בפסוק נאמר בהדיא. רבינו שמע את השאלה, ואמר שלמד את המסכת פעמים רבות בעיון, ולא שם לב לשאלה פשוטה זו, לבסוף אמר את השיעור פתיחה בישיבה על הערה זו.
פעם, כששהה במונסי בבית ביתו הרבנית רוזנגרטן תחי', היה בדיוק הבחור עם בני ביתו לא הרחק משם, בעיירה סקוויר. כששמע אביו רבי דוד שרבינו באיזור, החליט להגיע ביום שישי כדי לא להפסיד את החברותא הקבועה.
כשהגיעו לבית וביקשו לראות את רבינו, נענו שלא שייך בשום אופן להכניס אליו אנשים, שכן הוא עייף ומותש מעמל הדרכים וכד'. רבי דוד הסכים, רק ביקש שיאמרו לו שהחברותא של יום שישי הגיע, מיד באו וקראו לו להיכנס פנימה. רבינו שמח לקראתו ולמד איתו גם באותו יום שישי. והעידו הנכדים ששום נכד לא ראה כזה קירוב, הכל היה שיעבוד של הכרת הטוב.
רבינו ליווה את כל התפתחותו וצמיחתו, בהנחיות והדרכות מדוייקות, כיצד לגדול בתורה ויראת שמים, היכן בדיוק ללמוד, איך ללמוד, עם מי ללמוד, כמה צריך להיות ההספק שלו בכל תקופה, ואפילו בתקופת השידוכים היה מעורב, ואף דאג שיהיה מסודר בצורה שיוכל להמשיך בעלייתו.
בשבוע שהסתיימה סדרת טיפולי השניים, אמר רבי דוד לבנו שלא ילך יותר לבית רבינו, שכן זה היה הסיכום ביניהם – שכל עוד יטפל בו יזכו ללימוד החברותא, ואם כן תמה התקופה הענוגה בה זכה ללמדו עם רבן של ישראל. למרבה התדהמה, בשעה הקבועה התקשר רבינו ושאל למה ה"חברותא שלי" לא מגיע… שעבוד הכרת הטוב גרם, שרבינו יזכור את חסדו של רבי דוד, וכך המשיכה החברותא עוד שנים רבות מאד, עד השנים האחרונות ממש.
איך הביע הכרת הטוב, לחסד עצום שנעשה איתו
כאשר הדפיס את ה"אגרא דשמעתתא", קיבל להדפסה את מחברותיו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על ספר 'שב שמעתתא'. באחד הימים אירע שפועל הניקיון של הישיבה סבור היה שמחברות אלו הינן גניזה, והניחן במתקן הגניזה. כשנתגלה העניין אצו רצו לגניזה, והתברר שבדיוק באותו יום פינו את המתקן לבור הגניזה.
רבינו לא ידע את נפשו מצער, הלא אין לכתבים אלו העתק! והלא אין שום תמורה בעולם לאוצר כה יקר ומסולא בפז. שלושה מתלמידי רבינו: רבי עקיבא גוטליב, רבי גרשון קויפמן ורבי יעקב וייסנטאוסקי שראו בצערו – החליטו לעשות כל שביכולתם למצוא את הכתבים. הם ביררו היכן שכן בור גניזת ה"שמות" לשם פונתה הגניזה. התברר שמקומו היה בהר הזיתים, לא הרחק מציונו של ה'אור החיים' הק'. כשהגיעו לשם התברר שהבור עמוק מאד, בעומק עשרות מטרים במעבה האדמה, ושקי הגניזה שהובאו לשם בימים האחרונים נמצאים עמוק בפנים, אך בזכרם את צערו של רבינו החליטו להשתלשל פנימה, למרות הקושי העצום, ולהתחיל לחפש. נראה היה שלמצוא כמה מחברות בתוך בור כזה, הוא כמעט משולל המציאות. בסופו של דבר לאחר מאמצים רבים הם מצאו את המחברות. הם הזדרזו לרבינו לבשרו על המציאה. רבינו שמח מאד ולא מצא את המילים להודות להם על חסדם הגדול איתו.
היה זה יום חמישי בשבוע יום בו התקיים שיעור ה"משמר", תוך כדי דיבור החליט רבינו שכהכרת טובה ימסור את השיעור בענייני השבת אבידה, וכך הווי. עד הערב הכין רבינו את שיעורו וכל החילוקים עסקו בענייני השבת אבידה.
להפוך כך הסדרים כדי להכיר טובה
אחד מתומכי הישיבה נקלע לקשיים, ובגינם הפסיק לתרום לישיבה. כעבור כמה שנים חיתן אחד מילדיו וכמובן שהזמין את רבינו. רבינו רצה ללכת, אלא שבהתבוננות בלוח הזמנים של אותו יום התברר שהדבר כמעט בלתי אפשרי, "אולם", פסק רבינו, "היות ומחויבים אנו כלפיו בהכרת הטוב, זה דוחה הכל!", ולכן הפכו את כל הסדרים להשתתף בחתונה. אותו יהודי התפעל מאד ואמר, שבעבר היו מגיעים ראשי ישיבות רבים, ורק רבינו ועוד אחד מגדולי ראשי הישיבות טרחו ובאו למרות מצבו.
"הלא הוא טרח עבורי!"
לעת זקנותו של רבינו, סיגל לעצמו אחד מתלמידי החכמים בישיבה – מגדולי תלמידיו – הנהגה, ובה מידי ערב היה סוחט פרי הדר, ומביאו לרבינו שישתה לאחר תפילת מעריב, כדי שבריאותו תתחזק. כאשר חלתה הרבנית והיתה מאושפזת בבית החולים, היה רבינו שבור. באותם ימים היה הולך כמעט מידי יום ביומו אחרי מעריב לבקרה.
יום אחד, רבינו מיהר לצאת מהישיבה אחרי מעריב כדי לנסוע לרבנית, ובדיוק אז הגיע אותו תלמיד עם המיץ. רבינו התנצל ואמר שהיום אינו מעוניין ויישר כח על הטרחא. לאחר זמן קצר חזר וביקש שיקראו לו. הוא התיישב, בירך ושתה את המיץ כדרכו בכל יום, בירך ברכה אחרונה ורק אז הלך. בדרך הסביר לסובביו: "האמת, איני מרגיש טוב והיה קשה לי היום לשתות, אבל מה הוא אשם שאיני מרגיש טוב? הוא הלא טרח עבורי!"…
מענין מאד לציין, שפעם כאשר אותו תלמיד חכם לא היה בישיבה, הציעו תלמידים לסחוט עבורו את המיץ, ורבינו ענה שלא יעשו זאת. לימים הובן הדבר, כאשר רבינו התבטא פעם בפני אותו תלמיד חכם בחיבה: 'עבורכם אני שותה!' – כל מה ששתה היה כי התכבד וכיבד את אותו ת"ח בכך ששתה את המיץ שעושה עבורו…
גם כאשר הטרחה לא היתה ישירה אליו – דאג להכיר טובה. סיפר רבי יוסף קראהן שכמה פעמים שם לב, שכאשר התקיימו בחדר האוכל של הישיבה מסיבות סיום מסכת וכד', לפני שיצא מהמסיבה לא שכח רבינו לגשת למטבח, ולהודות למבשלת על האוכל, למרות שהוא לא נעשה במיוחד עבורו.
"היום תוכל לשאול ככל שתחפוץ"
תלמידים קרובים לרבינו למדו את הלך רוחו, שבכל נושא ועניין לא נשמט העניין של הכרת הטוב. פעם הקשה מדוע השתנה שמה של חוה מהשם "אשה" שקיבלה בתחילה – לשם שקיבלה אחרי החטא – "חוה"? למה 'חוה' דווקא?
אלא מכיון שחוה גרמה מיתה וקילקול לכל הבריאה, לכן הוצרכו מהר לקרוא לה שם חדש, והיה מקום לסבור – אולי מן הראוי לקרוא לה בשם של חסרון וגרעון, ואולי גם קצת גנאי, אבל חובת הכרת הטוב גם לאחר מעשה – עדיין קיימת, ולכן נקראה בשם של יופי ולא ח"ו של דופי. זהו שמפרשת התורה הטעם ואומרת כי היא היתה 'אם כל חי', שמה השתנה – אך גם שמה החדש כולל מהותה.
אברך עשה לו לקביעות לבוא מפעם לפעם, ולברר עם רבינו את משנת תלמודו. היה זה בערוב ימיו, ורבינו היה חלש מאד, ולכן היה מבקשו להעלות כל פעם רק עניין אחד. יום אחד נכנס ורבינו כדרכו אומר לו 'ענין אחד!'. לפתע נצרכה הרבנית לעזרה, ורבינו ביקש מהאברך שירד לבית ביתו תבדלחט"א הרבנית אלטוסקי, שתבוא לעזור לרבנית. כששב אמר לו רבינו: "היום תוכל לשאול ככל שתחפוץ"…
פעם הגיע לתפילה בביהמ"ד, ואחד הבחורים שם לב שכסאו עדיין אינו במקומו. הלך לחדר השיעורים להביא את הכסא. כשהשתהה בקשו מרבינו להתחיל בתפילה, ואמר שצריך להמתין לבחור שלא יפסיד את ההתחלה, שכן הלך להביא את כסאו – ואינו מן הדין שיפסיד את תחילת התפילה.
פעם אמר שיעור שהיה בנוי על דבריו של הגרב"ב ליבוביץ ב"ברכת שמואל", ועמל במיוחד להסביר את דבריו על מכונם. לאחר השיעור אמר, שהוא עמל הרבה להבין ולהסביר את דברי הגרב"ב, והוסיף: "הלא מחוייב אני בהכרת טובה אליו, שנתן לי סמיכה באופן שלא היה רגיל בו, ממילא מחוייב אני למשכוני נפשי לפרש דבריו בסוגיא שלא זכיתי להבינם, ועמלתי עליהם רבות משום כך"… בהזדמנות אחרת סיפר על מידת הכרת הטוב של הגרב"ב, שכאשר הגיע לקמניץ וכן כשקרובי משפחתו הגיעו אליו, הוא יצא לקראתם וקבלם בכבוד גדול, כהכרת הטוב על כך שהתארח אצל חמיו כששהה בניו יורק.
עד היכן הדברים מגיעים? אברך חשוב ישנו בישיבה, שרבינו הקפיד ללכת לכל השמחות שעשה. אמנם היה משתתף ושמח בשמחת כל אברכי הישיבה, אך בשמחותיו השתתף גם כשזה היה כרוך במאמץ מיוחד. כשנשאל מאי כולי האי, הרי אותו אברך לא היה ממקורביו הגדולים ולמה הוא כה טורח? השיב: "והלא אברך זה הוא נין ונכד של הגאון בעל ה'נתיבות המשפט' – רבי יעקב לורברבוים, אם כן מחוייב אני כלפיו הכרת הטוב"…
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')
