ביקש הרב שיינברגר בקשה לא שגרתית. בעלותך השמימה ולאחר שייפסק דינך בבית דין של מעלה, שתבוא אלי ותעדכן אותי מה נעשה בדינך, ותספר לי כיצד התגלגלו הדברים…'

הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" (במדבר י"ב, י"ב)

פרשת השבוע הנוכחי, מסתיימת בתיאור התפילה הנרגשת שנשא משה רבינו, אחיה המסור של מרים הנביאה, לאור מחלת הצרעת בה לקתה. כבן המתחטא לפני אביו, עמד משה רבינו וביקש רחמים למען אחותו, המשולחת מחוץ לשלוש מחנות, וכמה מצער שדווקא היא – נביאה בישראל, נמצאת במצב כזה.

בתפילתו, נוקט משה בביטוי קשה ומצמרר: 'אל נא תהי כמת' – הוא מבקש שאחותו לא תיחשב כמתה חלילה, אלא תזכה לרחמי שמים ולתקווה מחודשת. והשאלה כמו זועקת ועולה מאליה: התפילה על אדם חולה – פשוטה ומובנת, וכך נהג משה. אך מהיכן הגיעה ההשוואה לאדם מת?! הן ניתן לבקש על אדם חולה, להתחנן למען בריאותו. ועדיין, יש כברת דרך ארוכה בין חולה למת. מדוע נקט משה בהשוואה כה קיצונית של אחותו לאדם מת?!

רש"י במקום חש בכך, ומבאר שהמצורע חשוב כמת. ועדיין תעלה גם תזעק השאלה: הרי האדם חי, חי! נכון שהוא סובל, מצורע, מנודה – ועדיין הוא חי! איך יוכל לטעון שהוא חשוב כמת, והרי הוא חי ונושם?!

את השאלה הזו הרעים ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בפני קבוצת תלמידים שהתכנסו במעונו ל'ועד מוסר'. וישא קולו ויאמר: 'איככה הידרדר המצורע למעמד של מת?! הרי מת הוא הדבר הגרוע ביותר, הוא סופי, נטול תקווה ונטול עשיה. לעומתו, המצורע במצב טוב לאין ערוך! יש לו תקווה, עדיין הוא פעיל, ועוד ישוב לחיק משפחתו. כיצד ניתן לכנותו בשם מת?! איך אפשר להתפלל עליו כאילו אינו בין החיים רח"ל?'

את שאלתו המהדהדת, לא הותיר רבי חיים בחלל החדר, בלי להשיב עליה בהתלהבות דברים כדרבנות: 'המצורע חשוב כמת, כי מה שמייחד מת – זו העובדה שהוא לא יכול להועיל לאחרים. כולנו יודעים כי המטפלים בנפטרים עושים חסד של אמת, כי המת אינו יכול לגמול להם טובה. עוצמת הכאב והאסון כשהאדם הופך למת – היא בגלל שמעתה לא יוכל לסייע לאחרים, לא יוכל להועיל לעולם, לא יוכל לפעול למען אנשים…

והמצורע – למרבה הצער והכאב, מידרדר לאותו מקום. מרגע שנשלח מחוץ לשלוש מחנות ויושב בדד, אינו יכול להועיל לאחרים, אינו יכול לגמול חסד עם רעהו, מאבד את היכולת להיטיב עם זולתו. אמור מעתה – כמת הוא נחשב, שכן שניהם אינם יכולים להועיל לזולתם!'

כי מוות וחיים אינו מצב קליני, גם לא אבחנה מדעית. מוות – הוא מצב של אדם שלא יכול לעשות חסד עם זולתו, אינו יכול להועיל לחבריו, אינו מסוגל להיטיב לסביבתו. חיים ארוכים – אלו חיים מלאי חסד ועשיה, חיים של פעלתנות למען הזולת, חיים העוסקים בלהיטיב, לשמח, לגמול חסד איש לרעהו!

'אדם לא נחשב חי – אלא אם עושה חסד!' – שב והרעים רבי חיים שמואלביץ בקולו החוצב, והדברים מובאים בספר 'שיחות מוסר', 'אדם שאינו מסוגל לעשות חסד – כמת הוא נחשב. מותר האדם החי הוא בתועלתו לכלל, בעזרתו לפרט, בסיועו לזולתו, בעשותו טובה לרעהו. לולא כך – מה יתרונו של אדם חי?!'

ודבריו מהדהדים ובוקעים אף עתה, בהתבוננות אישית על מהות החסד ומהות החיים. האדם לא נברא לשמש את עצמו, הוא נברא לעשות חסד עם זולתו. חיותו של האדם נמדדת בעשותו חסד, ככל שדופק החסד שבלבו עולה – כך הוא יותר חי. כי חיות האדם נמדדת לפי מידת הנתינה והחשיבה למען הזולת, לפי החסד שהוא עושה!

הבה נאמץ את המסר הזה אל ליבנו, נבחן כמה החסד תופס בסדר היום שלנו, ונייחד זמן לעשיית חסד ככל הניתן. לתרום מזמננו וממרצנו, מכוחנו ומיכולותינו, תרומה אמיתית וכנה למען הזולת. כשתיקרה בדרכנו הזדמנות לעשות חסד – נחטוף אותה בשתי ידיים, נסתער עליה בשמחה. יש לנו הזדמנות לשפר את החיים שלנו, לשדרג את החיות הפועמת בנו. ככל שנרבה בעשיית חסד, כך נזכה להיות יותר אדם חי, חיים אמיתיים ואיכותיים!

גילוי מסעיר בחלום הלילה…

שני ידידים אהובים חיו בירושלים של מעלה, אנשי מעש ויראי אלוקים, אותם הכיר ואת סיפורם סיפר הגה"צ רבי אליהו רוט זצ"ל. שני הצדיקים היו רבי שמעון קלפוס זצ"ל ויבדלח"ט רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט"א, דמויות הוד משרידי דור דעה, שעבודת השם שלהם נודעה בשערים. הם היו תלמידי חכמים מופלגים שעסקו בתורה בהתמדה ללא הרף, לצד תפילתם המרוממת שנישאה שעות ארוכות בדבקות.

לצד זאת, עסקו השניים גם בחסד, ונהגו לכתת רגליהם פעם בשבוע לקבץ צדקה פרוטה לפרוטה, אותה חילקו לעניי העיר המשוועים לעזרה. כך נהגו השניים במשך שנים רבות, בהקדישם שעות רבות וארוכות למלאכת החסד הטבועה בדמם. הם לא הביטו על ערכם ורוממותם, לא ביקשו כבוד לעצמם, ועסקו בחסד יום אחד בשבוע.

לימים, חלה רבי שמעון קלפוס את חוליו האחרון, ממנו לא קם. כשמצבו החמיר, קרא לידידו הרב שיינברגר ושוחח עמו ביחידות שיחת פרידה ארוכה ונרגשת, במהלכה ביקש הרב שיינברגר בקשה לא שגרתית:

'הן היינו יחדיו בעולם הזה ידידים קרובים' – אמר בדמעות שליש, 'ידינו לא משה זה מזה, עסקנו יחדיו במגוון פעולות תפילה, תורה וחסד. מבקש אני ממך בקשה אחת: שבעלותך השמימה ולאחר שייפסק דינך בבית דין של מעלה, שתבוא אלי ותעדכן אותי מה נעשה בדינך, שתספר לי כיצד התגלגלו הדברים…'

אכן, בקשה לא שגרתית, שאפשר לשמוע רק בין שני צדיקים של ממש… ורבי שמעון, קודם שנפרד מידידו, הבטיח כי באם יתאפשר לו – יקיים את הבקשה במלואה, ויבוא לספר מהנעשה בבית דין של מעלה…

ויהי לתקופת הימים, אין ויהי אלא לשון צער. הצדיק רבי שמעון אכן הסתלק לבית דין של מעלה, מותיר אחריו משפחה שבורה ורצוצה, תושבי ירושלים המבכים את לכתו, וידיד קרוב ואהוב – הרב שיינברגר, שהצטער צער רב. לצד הצער הגדול, המתין וציפה הרב שיינברגר בדריכות לקיום ההבטחה, ייחל לפגוש את ידידו שיבוא לספר מהנעשה בכבשנו של עולם…

ואכן, כמה חודשים אחר כך, התגלה רבי שמעון לרבי אליהו רוט זצ"ל בחלום הלילה, ואחר כך גם לידידו הרב שיינברגר זצ"ל. באופן מפעים, סיפרו שניהם את הדברים בעדות אישית תואמת, עדות מטלטלת ומסעירה מבית דין של מעלה:

רבי שמעון סיפר בראשית דבריו, כי לא ניתנה לו הרשות לספר ולחשוף אלא טפח מהנעשה בשמי מעל, ועל רוב הדברים כבר אמר הכתוב 'כבוד אלוקים הסתר דבר'. עם זאת, התייחס לשאלה שנשאל לגבי מה נעשה בדינו, ותיאר מהנעשה בבית דין של מעלה:

מיליוני מלאכים נקבצו ובאו לדיון בעניינו של רבי שמעון, נושאים בכנפיהם צרורות של זכויות. שעות לימוד תורה ארוכות ומייגעות, זכויות של מצוות רבות, תפילות ארוכות ונלהבות. הכל עלה אל שולחן הדיינים, הדיינים בחנו ובדקו, החלו לחשב חשבונו של עולם האמת…

במתח רב ובציפיה דרוכה הביט רבי שמעון במתחולל לנגד עיניו, מצפה שהזכויות הללו יעניקו לו את כרטיס הכניסה הנכסף לגן עדן. אך בית הדין דן ארוכות, בחן את כל הזכויות הללו, ועדיין – הדיינים לא קבעו דבר, כנראה, אין די בזכויות עד עתה!

כמה נורא יום הדין הגדול! שבו והגיעו המוני מלאכים, צרורות של תפילות, תיקוני חצות, מצוות רבות שקיים רבי שמעון במסירות ובהקפדה. כל אלו עשו רושם רב בשמים והדיינים התייחסו אליהם בכובד ראש, אך עדיין, למרבה החרדה, רבי שמעון עומד ומביט כיצד הדיינים קובעים פה אחד: 'זה עדיין לא מספיק!'

לא ייאמן! אחד מצדיקי ירושלים, שעבודת התפילה שלו היתה לשם דבר, שתפילתו נישאה שעות ארוכות, שכל קריאת שמע שלו ארכה שעות! – אך זה לא מספיק! ושעות לימודו, התמדתו העצומה, מצוותיו הרבות ומידותיו התרומיות – עדיין לא הספיק, עדיין לא נחרץ גורלו לגן עדן! ועודו עומד וחרד, מתוח ודואג, מי יודע מה ייפסק לבסוף, מה יוכרע לגביו…

ואז, הגיעו משלחות של מלאכים, והעלו על השולחן את היום השבועי בו כיתת רגליו למען עניי ירושלים. סיפרו כיצד התמסר לעשיית חסד, וזכויות החסד הם שהכריעו את גורלו:

'זכאי בדינו, ישר לגן עדן!' – הכריז הכרוז, ורבי שמעון, בבת שחוק על שפתיו, בישר זאת לידידיו שנשארו בעולם הזה, למען יידעו הכל ויבינו: כרטיס הכניסה לגן עדן, תלוי בחסד, תלוי בעשיה למען הזולת. בוודאי ש'תלמוד תורה כנגד כולם', אבל כל יהודי חייב לשלב עיסוק בחסד, כי חסד הוא חלק ממהותו של יהודי!

כרטיס הכניסה לגן עדן הוא חסד! לעשות למען הזולת, להיטיב לאנשים נוספים! רק בעזרת החסד יכול יהודי להבטיח לעצמו מקום מכובד במקום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם!

וסיפור זה, המופיע בספר 'ברכי נפשי', כתמרור אזהרה בוהק הוא לנו, כמה גדולה הזכות להיות בעל חסד, כמה כדאי להשקיע זמן ומאמץ למען הזולת, כמה חשוב לשלב חסד בסדר היום שלנו, לקבע זמן לעשיית חסד.

הבה נגמול חסד איש לרעהו, הבה נחפש את ההזדמנויות לגמול חסד זה לזה. לא חייבים לחפש אנשים זרים או מוגבלים, חסד יכול להיעשות בבית פנימה, במטבח שלנו, בבית שלנו, עם החברים הקרובים וגם עם אנשים זרים. הבה נחפש כל הזדמנות לעשות חסד עם הזולת מכל הלב, ועם כל הנשמה!

אירוח גנב בתוך הבית?!

לפני עשרות בשנים, בתל אביב של מעלה, התגוררה הרבנית בלה שלזינגר ע"ה, שהיתה בתו של מורנו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, והיא שייסדה וכיהנה כנשיאת נשי אגודת ישראל. היא היתה אשה ברוכת כשרונות ומעשים, שפעילותה הרבה חבקה עולם, למען הציבור היהודי בארץ.

באותה עת, התגורר בשכונת מגוריה נער צעיר, של"ע לקה במחלת ה'קְלֶפְטוֹמַנְיַה', המוכרת יותר בשם מחלת ה'גנבת'. זו מחלה נפשית שהלוקה בה מאבד את השליטה בדחפיו האישיים, ואינו מצליח להימנע מלגנוב כל מה שרואות עיניו. יודגש, לא מדובר בגנב מתוך רוע או שרירות לב, אלא באדם ההופך לגנב כתוצאה מחוסר שליטה במעשיו.

כל בר דעת מבין, שהחיים בסביבתו קשים מנשוא. לא רק שהאיש מזיק בפועל, הוא גם נחשב כאדם רע, והופך לאדם דחוי חברתית ואומלל נפשית. במצב כזה, כמעט ואין מה שיכול להוציאו מהסחרור הנורא אליו נקלע, שכן איש אינו חפץ להתקרב ולטפל בו.

אותו נער צעיר, חלה במחלה הקשה הזו, ובתוך תקופה קצרה נודע שמו כגנב שאינו חת מאיש, והכל התרחקו ממנו, לא פעם אחרי שגערו בו. כך הלך מצבו הנפשי והידרדר, עד שהבחינה בו הרבנית שלזינגר, והזמינה אותו לביתה, להתגורר בבית שחסד והכנסת אורחים היו הבריח התיכון בו.

היא ידעה כי בכך היא הופכת את ביתה למקום מועד לפורענות, הן מצד הגנב – שיחמוס את כל מה שיעמוד בדרכו, והן מצד רודפיו – אשר לבטח יבואו לביתה לדרוש את שגנב מהם. למרות זאת, אירחה אותו בביתה במשך תקופה ארוכה, ולמותר לציין שהיתה זו תקופה קשה מאוד עבורה. דברים נעלמו ממקומם, כלים יקרים מצאו את דרכם לחדרו, לא היה אפשר להשאיר כסף בבית ולו לרגע אחד. אך כל זאת היה רק אפס קצהו ממסירותה כלפיו – – –

הן מדי יום, יצא הנער לדרכו, ועד שהיה שב הביתה – היה מספיק כמה גניבות… הכל ידעו כי הוא מתגורר אצלה, ובאו לדרוש את הנגנב מהם, תוך שהם מטיחים לא פעם מילים קשות ונזעמות. הרבנית שלזינגר קיבלה את כולם בנועם, התנצלה בשמו, והיתה משלמת את עלויות הגניבות מכיסה הפרטי, בלי לספר לו על כך כלל!

תקופה ארוכה נמשכה המסורת הזו, כשהנער שחי בביתה – גונב כדרכו, והרבנית מתנצלת על לא עוול בכפה, ומשלמת מכספה האישי את הגניבות. היא עשה זאת כדרך טיפולית שהוכיחה את עצמה – כי אכן, עד מהרה, נסללה הדרך לטיפול בנער הסובל. העובדה כי אנשים כבר פחות הטיחו בו בחוצות, יחד עם העובדה שהרבנית ליוותה אותו בתהליך טיפולי ארוך ומייגע, הובילה לכך שכמות הגניבות הלכה וירדה, עד שהתופעה פסקה כליל.

לימים, נפרד הנער בדמעות תודה, ויצא לחיים חדשים ומשוקמים, נטולי גניבות ומעשים לא רצויים. כדרכו של עולם, הקשר ביניהם נותק, והנער כמו נשכח מלב. גם הרבנית עסקה כבר בעיסוקים אחרים, וכבר שכחה מהנער אליו כה התמסרה, עד שחילצה אותו ממחלתו הקשה בעמל רב והוצאה כספית ניכרת…

חלפו עשרות שנים, וללונדון נקלעה בתה של הרבנית שלזינגר, סבתי הרבנית טורק ע"ה. היא התפללה תפילת שחרית בבית כנסת מקומי, ועוף השמים הוליך את הקול לעזרת הגברים, כי אורחת מישראל בשם הרבנית טורק הגיעה. מששמע על כך אחד מחשובי ונכבדי בית הכנסת המקומי, ביקש לשוחח עמה בדחיפות לאחר התפילה.

בקול רועד מהתרגשות, שאל האיש – שכאמור, נמנה על בכירי ופארי הקהילה בלונדון – אם האורחת בתה של הרבנית שלזינגר מתל אביב. האשה השיבה בחיוב, ושני עיניו של האיש הנכבד הפכו לשני נחילי דמעות, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו.

לבסוף, אמר בקול סדוק: 'דעי לך שאינני יכול ואין דרך בעולם להודות לאימך. היא הצילה את חיי, נתנה לי חיים במתנה! זוכרת את הגנב שהסתובב אצלכם בבית?'

כמו מחזה נוסטלגי עתיק, צפה ועלתה דמותו של אותו נער, שהתגורר בבית הוריה. מתוך ערפל השכחה שבה ועלתה תמונתו, והיא שפשפה עיניה בתדהמה: 'מה?! זה אתה?!'

'אכן כן!' – שב האיש וקבע, וסיפר על שנותיו כנער דחוי ומושמץ, גנב בשיא 'פריחתו'… 'הכל טענו כי עתידי בין יושבי בית הסוהר, אך אמא שלך – רוח אחרת היתה עמה, היא הצילה את חיי!

כשאני מביט במשפחה שהקמתי, בקהילה בה אני שותף, בהתקדמותי הרוחנית ועסקיי המסועפים – אני יודע שכל זה הוא לא בגללי, כי לכשעצמי – הייתי אמור לבלות את שארית חיי מאחורי סורג ובריח. רק לבה הפתוח כאולם של אימך, הציל את חיי, נתן לי סיכוי. היא הוציאה אותי מעומק המחלה, גאלה את נפשי, היא שהעמידה אותי כאדם מן היישוב, שגם הצליח להתקדם בחיים!' – סיפר האיש, כשהוא מנגב ללא הרף את דמעותיו הנרגשות…

וסיפור זה, אותו שמעתי מבנה – דודי, הרה"ג ר' יעקב טורק שליט"א, מוכיח עד כמה פעולת חסד יכולה להפוך עולמות. לעולם לא נדע, מה תחולל פעולת חסד שעשינו, להיכן נצליח להוביל את האנשים הנעזרים בנו. לא תמיד מדובר בפעולות גדולות, לפעמים מדובר במעשה טוב אחד, בסיוע אישי, אבל כשהוא נעשה על כל הלב, ברצון כנה להועיל ולסייע – הוא מחולל מהפך, בונה עולמות, מחדש חיים!

הבה נאמץ את מצוות החסד, לגמול חסד עם כל רואינו. לפעמים החסד אינו קל, דורש מאמץ, השקעת זמן ומשאבים. ועדיין – חסד יכול לחולל מהפך, חסד יכול להציל אנשים, ולכן הוא שווה כל מאמץ!

הבה נחפש את ההזדמנויות לגמול חסד, לפתוח לב לסייע, לתמוך, לפעול למען הזולת. כי כל נפש בישראל היא עולם מלא, ו'עולם' – בחסד ייבנה!

היום שאינו יום!

היה זה בשעת לילה מאוחרת. סבי, הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, עלה זה עתה על יצועו. בתום יום ארוך ועמוס, מייגע וגם מעייף, לבש את בגדי השינה ועמד לתת תנומה לעפעפיו. אך לפתע, בשוכבו על מיטתו, מצחו נחרש קמטים. הוא נזכר במשהו שהעיק עליו, לא נתן לו מנוח…

הוא מיהר לקום ממיטתו, ניער את קורי השינה שכבר התלבשו על עיניו, ואזר כח. התלבש בזריזות ויצא את הבית, בואכה בית הכנסת 'בעלזא' בבני ברק, הסמוך לביתו. השעה היתה אחרי חצות הליל, הרחוב כולו כבר היה שקט, ורק הוא – מתרוצץ ומחפש, שואל ודורש…

לפתע, צדה עינו דמות של אדם זר ומוזר, יהודי אומלל שהיה מהישנים בבית הכנסת. פניו הוארו באחת, הוא שש אליו כמוצא שלל רב. 'רבי יהודי, בוודאי טרם אכלת ארוחת ערב. התואיל לבוא עמי לביתי ולסעוד סעודה דשנה?'

המסכן, שהיה כנראה גם מאוד רעב, נענה על אתר להזמנה החמה. באחת בלילה עלו שניהם הביתה, רבי שמואל צבי העלה את האור במטבח, פרס לחם אל השולחן, והחל מביא ביצה וסלטים, ירקות ומגדנות מכל אשר יצא. שעה ארוכה עמד רבי שמואל צבי ושימש לפני אותו יהודי זר, נותן לו לאכול ולשבוע ביד רחבה ובנפש חפיצה, עד שהלה אכל ושבע ודשן ובירך, ונפרד בתודה חמה ובברכת 'לילה טוב' חיננית…

הלה אמנם לא שאל שאלות, שכן היה רעב ומזה זמן לא אכל ארוחה טובה. אך בני הבית – המה ראו כן תמהו: מה ראה רבי שמואל צבי לקום ממיטתו בשעת לילה מאוחרת, לחפש אדם זר, ולהזמינו לשולחנו? הרי השעה כבר מאוחרת, ורבי שמואל צבי כלל לא ידע על קיומו של אותו בבית הכנסת באותה שעה – מה טעם טרח כל כך לחפשו ולהזמינו?

נענה להם רבי שמואל צבי בחיוך: 'שכבתי על משכבי, והעברתי את היום החולף בראשי. לפתע נחרדתי: הן לא עשיתי חסד היום! מיהרתי לקפוץ בבהלה, שהרי איך יתכן ללכת לישון בלי לעשות חסד? אזרתי כח, וחיפשתי מישהו לעשות עמו חסד. עכשיו אני יכול ללכת לישון בצורה רגועה…' – הסביר בפשטות.

את הסיפור שמעתי מאבי מורי שליט"א, והוא מאיר: יום ללא חסד, לא ייקרא יום. יהודי נועד לעשות חסד, זה חלק ממהות תפקידו. בכל יום נחפש לעשות חסד, לפחות מעשה חסד אחד בכל יום. כך נפתח את ליבנו למצות החסד, ונרבה עשיה טובה בין איש לרעהו!

(מתוך 'פניני פרשת השבוע – הרב קובלסקי)