שיעור מהרב זילברשטיין על מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

"הרב היה חולה באותו יום. נכנסתי אליו אחר הצהרים. הוא ישן. לא הסכמתי שיעירו אותו. עמדתי שם, בחדרו, בחרדת קודש. הסתכלתי מסביב. גדול הדור נח, חלוש ממחלתו. הקירות עטורים במדפים גדושי ספרים, מלמעלה עד למטה. ספרים עתיקים, מהוהים מהשימוש הרב בהם. הוצפתי בהתרגשות אדירה. ממש 'הביאני אל בית היין'… באותם רגעים מפעימים, חשתי חשקת לימוד עצומה. גמלה בליבי החלטה: התיישבתי ולמדתי… זאת הייתה הרגשה נפלאה. לשבת וללמוד ליד רבנו, בין הקירות הספוגים בתורה".

גם היום, שלוש שנים לאחר הסתלקותו לגנזי מרומים של רבנו מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, הרב ד"ר גבריאל מונטר חווה בעוצמה רבה את הרגעים ההם, כמו גם את הזכות הגדולה שהייתה לו, ללוות מקרוב את רבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל בשנים האחרונות לחייו. ד"ר מונטר. מנהל היחידה לאנדוקרינולוגיה ומנהל מחלקת פנימית ג' בבית החולים שערי צדק, רופא מומחה בעל שם, זכה לתואר החשוב ביותר במסגרת תפקידו- רופאו האישי של רבנו מרן זצוק"ל.

במשך כעשר שנים הוא שימש בתפקיד הרם, ושתק. אצר את החוויות המיוחדות, ספג את המוסר וההלכה בדמו ו'טבע' באהבה עצומה לתורה – שבמחיצת הרב, העפילה לגבהים בלתי מצויים. כעת, שנים ספורות לאחר שנסתלק מעמנו לגנזי מרומים, ניאות ד"ר מונטר לספק לנו שביבים של זיכרונות יוקדים מדמותו הנשגבה של רבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל. ולו כדי לזכות את הכלל בהצצה חטופה לזוהר הגדול שזכה לו, במחיצתו – למען נלמד, נתרגש ונתעלה.

'מה שתגיד'
אל הבית הקטן שברחוב חנן 10 בשכונת מאה שערים, התנקזו שאלות מכל רחבי העולם, הוגשו בקשות ונחרצו גורלות – הנוגעים לעם היהודי בכל אתר ואתר. ובפנים, בתוך הקודש, בין הכתלים הירושלמיים העתיקים, ישב רבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל – ולמד. כולו תורה. קודש קודשים. "אחד הדברים המעניינים אצל הרב, היה סדר היום שלו", אומר ד"ר מונטר. "אנשים חושבים שאדם ענק כל כך, שמשא הדור על כתפיו, הבית שלו התנהל בצורה לא רגילה. אלא שבניגוד מוחלט לכך, ביתו של מרן הגרי"ש זצוק"ל התנהל בצורה נורמלית.

"הוא היה אדם מסודר מאד. במשך עשרות רבות של שנים, היה לו סדר יום מוקפד – שלא השתנה. כך זה נמשך גם בשנים האחרונות לחייו. ביקרתי בבית פעמים רבות בשעות הבוקר המוקדמות, במסגרת תפקידי. זה היה מדהים. הרב היה שותה תה או קפה, עם תמר – כשניתן לו אישור רפואי לכך, ולומד. יושב ולומד בניגון ערב, שאין כמותו. בחיוניות ובהתלהבות כשל נער צעיר".
לדברי ד"ר מונטר. ההקפדה העצומה של רבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל באה לידי ביטוי גם בכל הנוגע לחובת השמירה על בריאותו: "פעם, הייתה איזו בעיה באיזון הסוכר. שאלתי את הרב מה הוא אוהב לאכול. ביקשתי להתאים תפריט תזונתי שיתאים לו. 'מה זה אוהב' תהה מרן, 'מה שתגיד, זה מה שאוכל'. והוא לא התנזר. הוא פשוט נצמד לכללים בדיוק מוחלט, ושמר עליהם מכל משמר".

היו מקרים שבהם התיר לעצמו לנהוג אחרת, בניגוד לעצתכם?
"בתוך זמן קצר למדתי, שאם הדברים לא נאמרים באופן חד משמעי, הרב היה מחליט לבד. פעם, הוא סבל מדלקת ריאות. כעבור כמה ימים, שעדיין היה חלש מאד, ואז שאל אותי אם הוא כבר יכול ללכת לשיעור. השבתי לו שזה לא רעיון טוב, ושאני לא ממליץ על כך. הוא שאל שוב. ואני עניתי עוד פעם, 'אני לא ממליץ על כך'.

"כשהגעתי לשם בלילה, הוא חזר משיעור…שאלתי מה קרה. בני הבית אמרו לי שלא אמרתי שאסור, אז הוא החליט למסור שיעור. הדיוק אצלו היה מושלם. הבנתי שחשוב מאד שאדייק בדבריי. בכל פעם שהקביעה שלי הייתה חותכת, הוא היה מכריע לבד. חשתי אחריות עצומה. אם קבעתי שצריך להגיע לבית- חולים, הוא היה הולך מיד. בלי להשתהות. וכך היה לגבי כל הכרעה רפואית אחרת".

איך בעצם הגעתם לתפקיד כל כך רגיש ומיוחד? לזכות ענקית כזו?
"הרב היה מטופל ע"י כמה וכמה רופאים. רופא ללב, רופא לסוכר, וכן הלאה. פעם, הרופא שהיה אחראי על הסוכר נסע לשבועיים-שלושה לחו"ל. הוא פנה אלי והציע שאחליף את מקומו, אם יהיה צורך בכך. 'כמו שאני מכיר אותך, אני מניח שירצו שתישאר', אמר לי. חשבתי שזה יהיה לתקופה קצרה. ובס"ד הקשר נמשך. בתשע השנים האחרונות לחייו, זכיתי להיות הרופא האישי של גדול הדור – משהו שהוא הרבה מעבר לזכויותיי. דבר נדיר ומיוחד.

"כתוב בגמרא שאסור היה לאף אחד להיכנס לקודש הקודשים, אלא כדי לתקן דברים. הזכות שלי להיכנס פנימה, הייתה רק כדי לעשות את מלאכתי. הרגשתי כמן שרברב שבא למלא את תפקידו. בכל פעם שהגעתי לבית, הייתי אחוז התרגשות רבה. הבית עצמו, ההוויה שלו, הייתה קדושה ומאירה. משהו שאי אפשר לתאר במילים".

'מעל לדרך הטבע'
ד"ר מונטר התמנה לרופאו האישי של רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בתקופה סוערת ביותר במצבו הבריאותי – כשהיטלטל בין חיים למוות, בעוד העולם היהודי עוצר את נשימתו ומתפלל לרפואתו. "הכרתי את הרב כמה שבועות לפני שלקה בדיסקציה של האאורטה (קרע חד באבי העורקים. ר.ק.). ביום שזה קרה, קיבלתי הודעה שהוא התעלף. מיהרתי לבית. כשהגעתי, הוא כבר התעורר ומצבו לא היה כל כך טוב".

מה הייתה חות הדעת?
"בהתחשב במצבו, הרופאים לא האמינו שישרוד. לפי דרך הטבע, לא נראה היה שיוכל לצאת מזה. בגיל מבוגר כל כך, עם בעיה רפואית קריטית ומסכנת חיים, גם של אנשים צעירים. עובדתית, האבחנה של הרופאים הייתה נכונה. לא היה סיכוי לכאורה שיצא מזה, אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות, וכידוע התרחש אז נס ההצלה המפורסם".

בשבועות שבהם היה מרן זצוק"ל מאושפז ב'הדסה', שם עבר את הניתוח המורכב שהציל את חייו – על ידי ד"ר דניאל קליר, בכיר המנתחים בבית החולים 'קולומביה' בניו יורק, שהובא במיוחד ארצה, ד"ר מונטר לא היה מעורב בטיפול. "למען הסדר הטוב, לא היה טעם שאתערב בתהליכים הרפואיים בבית החולים. כשרבנו שב הביתה מ'הדסה', התמניתי להיות רופאו האישי, שאחראי על הטיפול בו – שכאמור, ניתן על ידי כמה רופאים, עד ליומו האחרון".

מה היה מצבו הרפואי לאחר הניתוח?
"עם שובו, הוא היה חלש מאד,. באותה שנה, דנו בשאלה שאולי יהיה חייב לאכול בשיעורים ביום-הכיפורים. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי שהרב לא היה רגוע, בשל כך. אני זוכר איך ישב עם הגאון ר' יוסף אפרתי שליט"א, ובדק היטב – האם השיעור הזה הוא לפי השיטה הזאת, השיטה ההיא… הוא היה חרד מאד בשל כך. מתוח מאד. בימי הכיפורים האחרונים בחייו, בכל פעם שזה היה שייך מבחינה רפואית – הוא סבר שעדיף לקבל נוזלים דרך הווריד, מאשר לאכול בשיעורים, וכך נהג".

אתם הייתם צריכים לקבל את ההכרעה – אכילה בשיעורים או נוזלים?
"כן. בכל פעם מחדש, הרב שאל אותי אם הוא יכול לקבל נוזלים במקום אכילה בשיעורים, או שהוא מסתכן. כמה פעמים אמרתי לו שלא. שזה בסדר והוא יכול להסתדר עם נוזלים בלבד. חששתי מאד".

"זאת אחריות עצומה"
"כל ההכרעות הגדולות – נפלו שם, בבית הזה. ובכל עת שנכנסתי, הכל נעצר. גם אם היו שם אנשים רמי מעלה, כולם המתינו. הרב תמיד קיבל אותי בחמימות רבה, בחיוך. אמרו עליו שלא ביטא רגשות. אני לא ראיתי את זה. להפך. הוא תמיד האיר פנים והפגין חום.

"לא פעם, חיכו בחוץ רבנים גדולים, אישים חשובים אחרים. לעיתים מזומנות, חשתי נבוך. אני, בחור צעיר מצ'ילה, נכנס ומיד משתנה סדר היום. התחושה וההבנה היו, שלכל דבר שאחליט יש השלכות. אם זאת בדיקה, שבגינה הרב יצטרך לבטל יום מלימוד, בדיקות דם שבעטיין הוא יצטרך לצום, בדיקות או טיפול שעלולים להיות כרוכים בתופעות לוואי – האם כדאי להתאשפז בבית החולים, או שמא האשפוז עצמו עלול להיות מסוכן יותר. את ההחלטות האלה הייתי צריך לקבל לבד. לא יכולתי להיוועץ במרן הגרי"ש…".

משוש חייו
לאורך כל הריאיון עמו, ד"ר גבריאל מונטר נרגש מאד. הכיסופים נשמעים היטב בקולו, כשהוא מספר לראשונה על השנים המופלאות במחיצתו של רבנו. כחוט השני, ניכרת בו שוב ושוב ההתפעלות – שעולה על גדותיה, מאהבת הלימוד העצומה של מרן זצוק"ל כל ימיו – גם בשנים האחרונות: "הרב היה קם בכל בוקר ללמוד, לא משנה מה היה בלילה הקודם. וכשאני אומר 'בוקר', הכוונה היא לשעות הקטנות ביותר שלו. בדרך כלל, הגעתי אליו כשהיה באמצע הלימוד".

איך זה היה נראה?
"הייתה לו יכולת ריכוז מופלאה, שנשתמרה עד סוף ימיו. כל עוד יכול היה ללמוד, עד לחודשים הספורים האחרונים של חייו, הוא עשה זאת בהתמדה שלא מעלמא הדין. ברור היה שהוא אוהב את הגמרא יותר מכל דבר אחר ובעוצמות אדירות".

איך הוא הסתדר בשנים האחרונות, כשנחלש?
"בתקופה האחרונה, היה לו קושי גדול בהליכה. הוא סבל מכאבים עצומים בברכיים. מעולם לא נאנק. אף פעם לא נאנח. לא היה דבר כזה לשמוע 'איי' מהרב. למרות הייסורים, היה הולך ליטול ידיים לבד. הוא לא ביקש עזרה, חרף הכאבים החזקים. הרב עשה כל שביכולתו – ונמנע ככל האפשר מלהטריח את הזולת. פעם, כשהיה חולה עם חום גבוה, לפתע פתאום התיישב לקריאת שמע על המיטה. הייתי המום. הוא היה כל כך חלש. למרות הקושי הרב, הוא התיישב בכוחות עילאיים. איפה שהוא יכול, היה עושה.
"בערב ברכת החמה, לפני שש שנים, הרב היה חולה. יום קודם לכן, הוא היה חלש מאד. ב-4:30 בבוקר, ביום ברכת החמה, הייתי צריך להכריע – האם יוכל להגיע לברכה, או לא. כיוונתי שעון מעורר, ולא התעוררתי… לפתע פקחתי את עיני בבהלה. ראיתי עשרות רבות של שיחות שלא נענו על צג המכשיר הסלולרי. יחד עם בני, רצנו לבית הרב. וב"ה, מצבו היה כזה שאפשר לו לנסוע.

"נסעתי יחד איתו ברכב, לכותל המערבי. הוא היה כמו מלך. איך כולם התרגשו לקראתו וקיבלו את פניו. והוא, הוא לא החזיק מעצמו בכלל… ליוויתי אותו בנסיעה הזאת, והרגשתי שאני מתלווה למלך. והוא אכן היה מלך. זה רק כח התורה העצום, שהיה לאיש הענק הזה".

הגדלות המופלאה של מרן הגרי"ש זצוק"ל באה לידי ביטוי בכל פרט. בד בבד עם התבטלותו העצמית, הוא נהג בכבוד עצום בכל אדם, כפי שזכה גם ד"ר מונטר לחזות מקרוב: "כפי שידוע, רבים צאו על ביתו של הרב. לא פעם, הגיעו אליו אנשים נכבדים כדי לשאול אותו שאלות הנוגעות לנושאים פוליטיים בוערים. מרן זצוק"ל התייחס בכובד ראש לכל שאלה, והכריע במהירות.

"חלק ניכר מהמקרים ומהשאלות שהובאו לפניו, היו רגישים ועדינים ביותר. היה מדהים לראות, באיזו רגישות והתחשבות נהג בכל אחד ואחד שבא אליו עם שאלה אישית. הוא היה מקדיש דקות ארוכות להקשבה, למענה ולברכות. אני זוכר כיצד פעם הגיעה אליו אלמנה, שבעלה – איש חסד גדול, נפטר בפתאומיות. משפחתה תרמה ספר תורה. היא באה לרבנו וביקשה ממנו בבכי, שיברך שהילדים שלה ירצו ללמוד תורה ושכולם ישמרו תורה ומצוות. איך הוא התייחס, איך בירך. התרגשתי עד דמעות.

"בהזדמנות אחרת, הגיעה אליו בחור עם כיפה סרוגה, וביקש ברכה. הרב דחה אותו? חס וחלילה! הוא התייחס אליו בחביבות רבה. שאל אותו אם הוא לומד עכשיו. לאחר מכן אמר לו: 'הדבר הכי חשוב זה שתעשה שטייגען…'"

כשמרן סגר את הגמרא
לדברי ד"ר מונטר, מרן רבנו זצוק"ל הקפיד מאד שמי שהגיע לטפל בו, יקבל את הכבוד המתאים: "לא היה דבר כזה, שהוא נתן לי להרגיש שאני מיותר. ולא פעם, הביקור שלי לא היה באמת נדרש. לעיתים מזומנות אחד הנכדים או מישהו מבני הבית חשב שצריך לקרוא לי ולא היה צריך. אף על פי כן, הרב תמיד נתן לי הרגשה הכי טובה. הוא התייחס לכל ביקור שלי בכובד ראש. הוא היה סוגר את הגמרא ומסביר עצמו בבהירות ובפירוט. הוא לא היה שב ופותח אותו מיד אחר כך, אלא רק אחרי שעזבתי את החדר".
בד בבד עם הכבוד הרב שרחש מרן הגרי"ש זצוק"ל לרפואתו, כמו לכל אדם שהגיע אליו, ד"ר מונטר מתקשה לשכוח את הבית הקטן והפשוט, שהכיל כ"כ הרבה – והיה מגדלור לעם ישראל: ,המטבח היה דבר שהדהים אותי בכל פעם מחדש. לא יכולתי להבין איך הצליחו הרב והרבנית לגדל משפחה גדולה כ"כ עם מטבחון קטנטן כזה, שלא היה בו כלום. פעם, כשאחת מבנותיו של הרב הייתה בבית, שאלתי אותה איך הם היו מכינים שבת במטבח הזה. 'אני חילקתי את החלות שאמא שלחה לאנשים', היא השיבה לי. 'אבל איך עשו חלות כאן?', תהיתי. 'הרי אין תנור!'. והיא השיבה: 'אנחנו לקחנו את החלות לתנור המרכזי בשכונה, או שהן הוכנסו לסיר פלא'…"

איך הבית המופלא הזה התנהל בשנים האחרונות?
"אנשים רבים הגיעו לרבנו, להתייעץ. רבים אחרים פשוט רצו להיות חלק מבית הרב. לא כולם זכו. פעם הבנתי, שהמכנה המשותף של כל האנשים שזכו להיות חלק מבית הרב, הוא שכל אחד היה מסוגל להשקיע מאמצים עילאיים במה שהוא עושה. כל אחד במה שיכול. אחד היה אחראי על ריכוז של שאלות בנוגע לגיור, אחר בנושא של שמיטה, היו שדאגו לכל צרכיו של הרב. כל אחד ואחד מהם השקיע ומיצה את כל כולו. רבנו עצמו היה המורה הטוב ביותר למסירות נפש".

היא השפיע עליך?
"בוודאי. איך אפשר היה שלא להיות מושפע ממסירות הנפש של הרב?! זכיתי בס"ד ללמוד בכולל עוד לפני שנהייתי רופאו של מרן. מאז התחלתי להכנס אליו, נשאבתי עוד ועוד לתורה, ואהבתי אליה התעצמה. בכל פעם שיצאתי מהבית, רציתי ללכת ללמוד… אהבת התורה שלו הייתה מדבקת, כמו גם היחס שלו ללימוד. פעם, נכדו, הרב אריה אלישיב סיפר לו שאני אוהב את הספר 'חכמת
שלמה', למרן הגאון רבי שלמה קרוגר זי"ע. הוא אמר לרב בבדיחות הדעת, שאני חסיד של רבי שלמה.
ורבנו השיב: 'ומי לא חסיד שלו?".

כשעומדים ליד אדם נשגב כזה, מרגישים כל כך קטנים. האם לא הייתה לכם חולשת הדעת?
"להיפך. אני חושב שאחד הדברים שלמדנו ממרן הגרי"ש, הוא שאדם צריך להשתמש בכל היכולות שלו. לכאורה, אנחנו יכולים להסתכל על דמות ענקית כזו, שישבה ולמדה כל השנים – ולחשוב כמה אנחנו קטנים. כמה אנחנו מספיקים בקושי. מה נשאר לנו. ולא כך הדבר. מרן רבנו זצוק"ל לימד אותנו להשתמש במקסימום הכוחות שהקב"ה נתן לנו. הוא השתמש בכל הכוח שהיה לו, בכל עת ובכל מצב. הוא פשוט מיצה את יכולותיו, דבר שכל אחד מאיתנו צריך לשאוף, וגם יכול – בהתאם למידותיו".

עד גבול היכולת

ההקפדה למצות את כל הכוחות, עד כמה שאפשר, אפיינה את רבנו זצוק"ל עד לימיו האחרונים: "צריך היה לראות אותו מתפלל. הרב לא התפלל לאט, אך הוא הגה את מילות התפילה – כסופר מעות ממש. פעם הוא לא חש בטוב והיה חלש מאוד. אף על פי כן, נעמד לתפילת שמונה עשרה. הוא התפלל בכוונה עצומה, מילה במילה.אני ידעתי כמה חלוש ולא הבנתי איך הוא עומד בזה. כשסיים ויצא, כמעט התעלף. אבל רגע לפני כן, הוא הרגיש שהוא יכול לעמוד. ואם אפשר, איך אפשרי שלא… מה שאני יכול, יכול. ומה שאסור, אסור. כך התנהל תמיד".

מתוקף תפקידו, זכה ד"ר מונטר קיים שיחות ארוכות עם הרב, כשמטבע הדברים – ברובן עסקו בנושאים רפואיים, כולל קבלת תשובות על שאלות רפואיות שצצו במהלך עבודתו: " היחס שלו, כפי שאמרתי, היה תמיד מאוד חם. זכיתי לשיחות ממושכות איתו, של 20-30 דקות, על עניינים רפואיים. עלו הרבה שאלות הלכתיות –רפואיות. קיבלתי תשובות מפתיעות מאוד.

"פעם שאלתי אותו, האם כשאנחנו מטפלים בחולים סופניים שסובלים ייסורים קשים, מותר לנו לתת להם תרופות שמקלות על סבלם. משום שבד בבד עם ההקלה על הכאב, הן גם גורמות לדיכוי נשימתי – דהיינו, הנשימה של החולה פחות טובה, וייתכן שהיא מקרבת את המיתה. מצד אחד, הרופא מחויב להקל על החולה, אולם מנגד – יש חשש שהוא מקצר את חייו. הרב השיב בנחרצות, שוודאי שמותר. חובה עלינו לתת את התרופות כדי להקל על הייסורים. אדרבה. זה מצווה. אלא אם כן הנזק שנגרם כתוצאה מנטילתן הוא מיידי ומובהק".

כשמדובר היה בבריאות שלו, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ביכר שהטיפול הרפואי יתנהל בצנעה והרחק מעין כל: "בדרך כלל, העניינים הרפואיים שליוו את הרב, לא היו גלויים ברובם. מטב הדברים, העניין הציבורי במצב בריאותו של רבנו היה גדול. כל דבר קטן עלול היה להצית גל של שמועות, והיה צורך לשמור על חשאיות. הרב עצמו לא רצה שמצבו יידון בציבור.

"פעם, הוא נפל ב-4 בבוקר ונחתך באוזן ודימם. החלטנו, הגאון הרב יוסף אפרתי ואני, לנסוע לבית חולים ברכב. הרב אפרתי התקשר לד"ר שמואל וויס מכאן, מ'שערי צדק', והוא ארגן לנו במהירות רבה את כל מה שנדרש לטיפול מהיר. הגענו, הוא טופל מיידית ויצאנו במהירות, בחשאי, מדלת אחורית. כך הוא רצה".

אף על פי שנשא בתפקיד כה חשוב בבית הרב, שהיה כרוך בביקורים תכופים – ונסיעות עמו לבית חולים, ד"ר מונטר לא ניצל את מעמדו כדי להכניס את בני משפחתו למרן הגרי"ש זצוק"ל לעיתים מזומנות : "אשתי והילדים לא נהנו מ'פרוטקציות'. העובדה שזכיתי להיות הרופא האישי לא הביאה לכך שהם נכנסו לרב כל אימת שרצו. רק בהזדמנויות מיוחדות. בחלאקה של אחד הבנים ; בבר-מצווה של אחר, או כשהרב שימש כסנדק לאחד מבנינו וכדו'. עם זאת, הבית שלנו היה כולו סביב הרב.

"ההתגייסות של אשתי וילדיי לכך שאוכל לשמש את הרב בכל רגע נתון, הייתה טוטאלית. לא פעם, הייתי צריך לסור לשם בשבת, מיד אחרי שהגעתי מבית הכנסת. בני המשפחה שלי כבר פעלו כמו לפי תוכנית אוטומטית. הם סידרו, ארגנו ודאגו לכך שאוכל ללכת מיד. זה היה מדהים איך שכולם פשוט התכוננו והתמקדו במטרה – לאפשר לי למלא את השליחות העצומה. הבית שלנו ספג בס"ד המון מרבנו זי"ע".

הכרת הטוב של מרן הגרי"ש אלישיב הייתה סמל ומופת, כמו הליכותיו כולן. ד"ר מונטר: "אני זוכר שפרופ' דניאל קליר הגיע מארצות הברית לטיפול השני ברב, כשנה לפני הסתלקותו. רבנו היה מאושפז במחלקה הקרדיולוגית, ולמד. רגע לפני שפרופ' קליר – אמריקני דובר אנגלית, נכנס לחדר, הרב שאל איך אומרים תודה רבה על הטיפול. שניות ספורות לפני שהרב ניגש אליו, הוא סגר את הגמרא, הודה לו במאור פנים על הטיפול ומיד שב ללימודו. את היחס הזה, ההקפדה שלו להעניק לכל אחד את הכבוד ולהודות על כל דבר, ראיתי תמיד – לאורך כל השנים בהן טיפלתי בו".

בשנה האחרונה לחייו, מצבו הבריאותו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הלך והדרדר. "זאת הייתה תקופה כואבת מאוד", משחזר ד"ר מונטר בעצב. "לאורך כל הדרך, הרופאים שטיפלו ברב היו מסורים מאוד. פרופ' צבעוני, מנהל יחידת הלב בשערי-צדק, עשה הכל כדי להעניק את הטיפול הטוב ביותר. כולם התפעלו מדמותו דל הרב. הסניטר בבית החולים, שהעביר את מיטתו, ביקש ברכה. לאחר מכן הגיע לשאול בשלומו…הייתה תחושה, בקרב כולם – גם מי שאינם שומרי תורה ומצוות, שזה לא אדם רגיל".

בחודשי חייו האחרונים, מצבו של רבנו הגרי"ש היה קשה ביותר: "היו ימים קשים מאוד. התנהלו ויכוחים רפואיים בין אנשי הצוות – איך וכיצד צריך לטפל. לצד כל זה, לכולם הייתה הרגשה שכלל ישראל שרוי בצער. היא ליוותה את כל הרופאים והמטפלים. בגלל זה אנשים היו מוכנים לעשות הרבה – גם מה שלא מקובל במצבים כאלה, כדי להאריך את חייו של הרב. עם כל התמיהות שהיו לרופאים, התחושה הייתה שזה משהו מעבר. כל אחד חש שליחות עצומה. כל איש צוות הרגיש שהוא מטפל בכלי מיוחד.

"עד כמה שהימים ההם היו עצובים ומרים, עצם העובדה שרבנו זצוק"ל זכה להאריך ימים בחצי שנה האחרונה, בניגוד לדרך הטבע, היה בכך קיום משנתו, שצריך להאריך ימיו של אדם, כמה שאפשר. כל יום, כל רגע וכל שנייה. מרן זצוק"ל זכה לקיים את זה בגופו ממש. זה היה משהו עוצמתי מאוד. הוא ביטא יותר מכל דבר אחר, את קדושת החיים – כערך עליון. אלה היו כוחות שלא מעלמא הדין".

ביומו האחרון עלי אדמות, שכלל ישראל בכה והתפלל לבורא עולם לרפואתו של רבנו יוסף שלום בן חיה מושא, בבית החולים פנימה התנהל הקרב המאסף על חייו – עד לרגע שבו עלתה נשמתו בסערה השמימה . ד"ר גבריאל מונטר : "באותו יום מר ונמהר, אני זוכר איך מנהל מחלקת טיפול-נמרץ, אדם לא דתי, אחז בידיו של רבנו בהתרגשות. הוא חש את גודל השעה, את הפרידה מאיש ענק שבענקים. את המתנה בה זכה, יחד עם כל הצוות הרפואי, לטפל בו ברגעיו האחרונים. שלוש שנים אחרי, אני יכול לומר, שהגעגוע אליו הוא עמוק. בוודאי ברמה האישית. יהי רצון שיהיה מליץ יושר על כולנו".