שיחת הטלפון הזו הפתיעה את הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. המתקשר היה שוטר מאזור יפו. לשאלתו של ר' יעקב משום מה זכה לכבוד המפוקפק בשיחת הטלפון הזו, הבהיר השוטר: "הוגשה נגדך תלונה".
"מה?!" נדהם ר' יעקב, "במשטרה? ועוד באזור יפו? מה לי ולזה?" ניסה לגשש, "אולי זו טעות?"
"מה פתאום טעות?! משפחת כהן הגישה נגדך תלונה".
"תלונה על מה?" אולי מסוג התלונה יבין מה זה ועל מה זה. הרי לא סגר מרפסת ביפו, וגם לא נסע באור אדום…
"הם רוצים לשלוח את הילדים למיסיון, ואתה מנדנד להם ומפריע להם לעשות את זה, והם רואים בכך הטרדה".
"חבל מאוד, אבל אין לי כל קשר למצווה הזו", אמר ר' יעקב, "איני מכיר את המשפחה, ולא דיברתי אתם מימיי".
השוטר חוכך בדעתו, ואחר פוסק: "אתה יודע מה? בוא לתחנה, נזמין את מר כהן, אם יגיד שבאמת אינו מכיר אותך, נסגור את הסיפור".
ביטול זמן. ביטול תורה. אבל כשאין ברירה – אין ברירה. קבע ביום שישי אחרי הצהריים. הוא מגיע לתחנה – ונאדה. אין אף אחד. "מה זה?" הוא מתרעם, "איפה השוטר שקבע לי פגישה? איפה מר כהן המתלונן?"
"לא באו", אמר הקצין, "שניהם לא כאן. לא מר כהן ולא השוטר ההוא. מצטער".
"מצטער? מה מצטער? הרי הטרחתם אותי לבוא מבני ברק, אני רוצה לסיים את העניין!"
"טוב", נעתר לו הקצין התורן, "אני אטפל בבעיה. תספר לי מה העניין".
סיפר ר' יעקב את הסיפור כולו, והקצין אמר: "אין שום בעיה. אני אחתים אותך על טופס ותשתחרר לחיים ולשלום".
"איפה הטופס?"
"הנה. אני אקריא לך מה כתוב בו: 'אני החתום מטה…' רגע, בוא תשלים פה שם ותעודת זהות". כתב את שמו ואת תעודת הזהות שלו. "הלאה, אני ממשיך להקריא, תקשיב: אני מצהיר שאיני מכיר את משפחת כהן ואין לי נגדם שום תביעה ו…"
"הי, הי! רגע! רגע! מה פתאום?! זה לא נכון!"
"מה לא נכון?" נדרך הקצין, "אהה! אז אתה כן מכיר אותם! סתם אמרת! אתה כן יודע במה מדובר!"
"אני לא יודע במה מדובר, אני לא מכיר אותם, אבל יש לי בהחלט תביעה נגדם! הם מעבירים את ילדיהם על דתם! הם מוסרים אותם לשמד! גדול המחטיאו יותר מן ההורגו!"
"אה, שטויות", ביטל הקצין, "אל תתרגש ממה שכתוב כאן, זה סתם הנוסח של המשטרה, תעזוב".
"לא חותם על נוסח כזה! תשנה אותו!"
"טוב, אתה", נאנח הקצין, "אז מה לכתוב?"
"תכתוב רק שאני לא מכיר אותם".
"הנה, כתבתי", נכנע הקצין, "אני יעקב גלינסקי… לא מכיר את המשפחה… עכשיו תחתום".
ר' יעקב חתם, והקצין שאל: "תגיד לי, מה אתה עושה ביום יום?"
"אני? משתדל ללמוד".
"אוה, גם כן אתה! לומד! כל היום לומד! כולכם לומדים כל היום! מה יש ללמוד כל כך הרבה?"
"אני אשאל אותך", אמר ר' יעקב, "אתה אוהב יין?"
"איזו שאלה?!"
"איזה אתה אוהב?"
"אה, לא מעט, ואני גם מבין בזה, תשמע…" החל לומר שמות של סוגי יינות בקצב, בזה אחר זה. ר' יעקב המתין בסבלנות עד שסיים, ואז שאל: "ואיזה טעם יש לזה?"
התפלא: "למה?"
"ליין".
"מה פירוש? לאיזה יין? לכל אחד – טעם שונה, אין יין דומה לחברו".
"אבל מה ההבדל ביניהם?"
"אתה צוחק?!" נענה הקצין, "אי אפשר לענות על זה ככה, צריך לטעום כדי להבין!"
"ועל התורה", ענה ר' יעקב, "נאמר כך: 'הביאני אל בית היין, ודגלו עליי אהבה'. ותאמין לי, מי שטועם לא ירצה לעזוב. בוא, תנסה, תטעם. בוא לסמינר של 'ערכים' שיתקיים בעוד שבוע-שבועיים, ואחר כך נדבר".
אחרי כמה שבועות התקשר: "התחלתי להניח תפילין".
"הגיע, אם כן, אל בית היין!" – סיים רבי יעקב את הסיפור, והוסיף – "שמע מה שאמרתי לו, וגם קיים! וזכה בשני העולמות!!! מי שיודע להאזין בשמיעת האוזן לעומקה, זוכה!"
(קובץ גיליונות יתרו תשע"ח)