באיזה אופן מותר לשחוט בכור בהמה ביו"ט? • האם מותר לחכם לראות ביו"ט האם נפל מום בבכור? • ובאיזה אופן מותר להעלות בהמה שנפלה לבור ביו"ט? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תצ"ח סעיפים ט' – י' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אומר השו"ע, כיוון שאסור לשחוט בכור בזמן הזה אא"כ יש בו מום, הדין הוא, שאסור לחכם לראות את הבכור אם יש בו מום ומותר לשחוט אותו, או שאין בו מום ואסור לשחוט אותו, וטעם הדבר מבאר המ"ב, כיוון שבראיית החכם יש בזה משום 'מיחזי כמתקן', ואין זה דומה לשאר הוראות שמותר לשאול חכם בענייני הוראת איסור והיתר, כיוון שאין האיסור וההיתר תלוי בראיית החכם, אלא החכם רק מגלה האם הדבר אסור או מותר, אבל בראיית בכור, החכם הוא זה שקובע את הדין של הבכור, ונראה כמתקן, ולראות בכור ולעיין בדינו ולא בשביל להורות לאחרים למעשה, נחשב כלימוד תורה בעלמא, ומותר.
אם החכם עבר על הדין וראה את הבכור, ופסק שיש בבכור מום ומותר לשחוט אותו, בכ"ז אינו יכול לשחוט אותו, והטעם מבאר המ"ב, משום מוקצה, ולא מיבעי אם המום נפל בבכור ביו"ט עצמו שזה ודאי מוקצה כי הבכור לא היה ראוי מערב יו"ט, אלא אפילו אם המום קרה מערב יו"ט, בכ"ז כיוון שחז"ל אסרו לראות מומים ביו"ט, נמצא שהבעלים של הבכור הסיח דעתו מראיית המומים, שהרי חז"ל אסרו להראות את הבכור לחכם, ומוסיף המ"ב, שבהיסח הדעת כ"כ גדול גם למי שמתיר מוקצה ביו"ט, הוא מודה שזה נחשב מוקצה ביו"ט שאסור.
בכור שנולד ביו"ט עצמו עם מום, ועבר החכם וראה אותו, מותר לשחוט אותו ע"פ החכם, ואין בזה מוקצה משום שבבין השמשות הוא היה ראוי אגב אמו, והבה"ל מעלה אפשרות בשם הפר"ח, שלא צריך דווקא שהוא נולד בעל מום, אלא הוא הדין כשנולד תם, ונעשה מום ביו"ט עצמו, ולאחר מכן החכם התיר אותו, הוא מותר, כיוון שבבין השמשות לפני שהוא נולד, הוא היה ראוי אגב אמו, ואומר הבה"ל בשם המאירי, שבכה"ג שזה מילתא דלא שכיחא, לא יועיל מה שזה היה ראוי בין השמשות, כיוון שבשעה שהוא נולד תם, זה נדחה דיחוי גמור.
חכם שראה מום בערב יו"ט, וראה שהוא מום גמור שאפשר לשחוט עליו, אבל עדיין זה לא מספיק , כיוון שבכדי להתיר את הבכור, החכם צריך לחקור על אותו מום, האם מישהו לא פשע באותו מום, שכל מום שלא נפל מעצמו, אלא אחרים גרמו לו בכוונה שיהיה מום, א"א לשחוט ע"פ אותו מום, ועל זה משמיע השו"ע, שאפשר לחקור גם ביו"ט עצמו אחרי המום, האם הוא נעשה בכוונה ולא נפל בו מאליו.
אם נפל בכור לתוך הבור, אסור להעלות אותו, כיוון שאינו ראוי לשחיטה, אלא נותן לו מזונות במקומו, ומוסיף המ"ב, אע"פ שהשו"ע פסק לעיל בסי' תצ"ז ס"ב, שכל דבר שהוא מוקצה, אסור לתת לו מזונות, כאן התירו שלא ימות.
מבאר המ"ב, שסתם בהמות שנפלו לתוך הבור, בוודאי שמותר לו להעלות אותם ואע"פ שבסופו של דבר ישחט רק בהמה אחת, בכ"ז כיוון שכל בהמה ובהמה ראויה, מותר להעלות את כל הבהמות שנפלו, אבל 'אותו ואת בנו', דהיינו, בהמה והבן שלה שנפלו, הרי יכול לשחוט רק את אחד מהם, וממילא מטלטל את השני שלא לצורך, לכן אומר השו"ע, שעושה הערמה, דהיינו, שמעלה את הראשון ע"מ לשחוט אותו ואינו שוחט אותו, כגון שמוצא לו עלילה שמא חבירו יותר שמן ממנו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, ואח"כ מה שירצה, ישחט, והתירו לו להערים משום צער בעלי חיים ומשום הפסד ממונו, ואם רוצה אח"כ שלא לשחוט אף אחד מהם, הרשות בידו, שהרי העלה אותם בהיתר, אבל ראוי לחוש ולהחמיר ולשחוט אחד מהם כדי שלא יהיה ניכר ההערמה.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א