הרב בנימין בירנצווייג
"לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך אל הארץ אשר אראך"
וכתב רש"י: "לך לך, להנאת ולטובתך!".
ועולה תמיהה רבתי?! והרי לך לך הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו, ומה שייך נסיון בדבר שאומרים לאדם שהוא לטובתו והנאתו? וכי אם יאמרו לאדם שיעבור לדירה באמריקה ושם יגור ליד יהודי גביר גדול שיתן לו כל שנה מיליון דולר במשך 20 שנה, וכי הוא היה חושב פעמיים האם היה בזה נסיון?
אלא שמבואר כאן יסוד נפלא מאוד החשוב לכל אחד: לכל אחד ישנם קשיים ונסיונות בדרך לתכלית והמטרה. אנו יודעים שאם נקיים רצון ה' אזי מובטח לנו עולם ומלואו שכר שעין לא ראתה אלוקים זולתך, ולא רק בעולם הבא אלא גם כאן בעולם הזה. ובכל זאת אנחנו צולעים הרבה פעמים בעמל התורה, בקיום המצוות ורצונו יתברך. למה? כי הדרך להגיע למטרה מלאה נסיונות ועיכובים המייאשים את האדם, ומציירים לו תמונה עגומה של תסכול וייאוש ומאבד בזה את הרצון והשאיפה להגיע לדבר והתכלית הטובה שבסוף.
זה למדנו מאברהם אבינו: הנסיון לא היה הישיבה בארץ כנען שהיא "להנאתך וטובתך", הנסיון היה ההליכה לשם, הדרך לשם עם כל הקשיים והנסיונות שהוא עבר, כ"כ הרבה קשיים שאדם מתחיל לפקפק בתכלית הטובה… אבל אברהם אבינו היה איתן באמונתו בצור העולמים, ואם בורא העולם אמר לו ללכת כי יהיה לו שם טוב אז הוא ראה את הטוב כבר עכשיו. כל ההליכה היתה אצלו להנאתך וטובתך, ומשכך לא הרגיש בקשיים וצלח את הדרך הקשה.
וזה מה שאמר הכתוב "וילך אברהם כאשר אמר לו האלוקים", שעצם ההליכה היתה בשמחה בלי ייאוש ופקפוק בגלל קשיי ונסיונות הדרך, אלא אם הקב"ה אמר לי שזה לטובתי אז זה לטובתי, וכל ההליכה היתה ממש כפי שהמטרה והתכלית אמורות להיות!
מעתה נלמד מכך בעזהשי"ת כי כל הנסיונות והקשיים שיש לנו, אם נתסכל עליהם בצורה הנכונה הרי נראה בהם אוהב ולא אויב; אם נשנה קצת מההסתכלות שלנו על החיים ונסיונותיו הרי חיינו ישתנו להפליא. במקום הייאוש התמידי מכל הקשיים, יופיעו לנו חיוך, רוגע ושלוה שתרומם אותנו הלאה והלאה במטלות החיים.
כדי להמחיש זאת נביא סיפור נפלא וטעון מוסר השכל לחיים:
כל אומה ומדינה יש לה את האוכל החביב עליה: הסורים אוהבים לנגב חומוס, הרוסים אוהבים לשתות וודקה, האנגלים שותים תה, הסינים אורז וסושי, האמריקאים צ'יפס עם קטשופ, הפולנים גלע וקישקע, והישראלים קיבוץ גלויות – כל רחוב מסעדה של ארץ אחרת, מסעדה סינית, מסעדה תאילנדית ומסעדה מרוקאית…
ויש את העם היפני. ידוע שהיפנים אוהבים לאכול דגי ים טריים. הבעיה שמאהבתם לכך הם היו דגים כמות אדירה של דגי ים כל יום, ובמהלך השנים הצטמצמה מאוד אוכלוסיית הדגים בקרבת החופים של יפן, מה שהצריך את הדייגים לבנות ספינות דיג גדולות ולהפליג למעמקי הים, שם נמצאו מצבורים גדולים של דגי הים האהובים עליהם.
אלא שכאן היתה הבעיה: בגלל המרחק הרב מלב הים עד לחוף, הדגים שניצודו היו שוהים זמן רב שלא במי הים, והיפנים אניני הטעם זיהו את חוסר הטריות של הדגים, וחדלו מלרכוש את תוצרתם של הדייגים הללו. חיפשו הדייגים פתרון לבעיה החדשה, והם החליטו להתקין מקפיאים גדולים בספינות, הדגים הוקפאו מיד בשלותם מהים, והופשרו מיד בהגיעם לחוף שם נמכרו כדגים 'טריים'… אך גם הפעם הצרכן היפני לא היה מרוצה, טעם הדגים היו כדגים קפואים ולא טעמו לחכו.
ישבו המומחים היפנים לנסות למצוא פתרון לבעיה, שוק הדגים הולך ומתדלדל… והוחלט על רעיון נפלא: בספינות הדיג הגדולות נבנו במקום המקפיאים הגדולים מיכלי מי ים ענקיים, והדגים שנשלו מהים הוכנסו מיד למיכלי הים, וכך הגיעו לחוף כשהם טריים.
אבל מה רבה האכזבה, השוק היפני לא התעורר, הם אכלו את הדגים והרגישו טעם שונה. היה טעם עצוב בדגים… ישבו המומחים לענייני נפש הדג ואז הם גילו את הבעיה: הדגים בהיותם בים נמצאים כל הזמן במרוצה, גלי הים השוצפים עם המרוץ האינסופי לתור אחרי אוכל גורמים לדגים להיות כמעט ללא מנוחה כלל, זה מה שנותן להם את הטעם האהוב והטרי; ברגע שהכניסו אותם למיכלי מי הים הם כמעט בלי תנועה, מה שגורם לדגים להיות חסרי תנועה ועצובים, והטעם בהתאם.
פתרון לבעיה הזו הם לא הצליחו למצוא, כמעט וא"א לייצר במיכלי הים באניות גלים שוצפים כמו אלו שבים. עד שהגיע אחד מזקני יפן ובפיו עלה רעיון מבריק ואכזרי: הוא הציע להניח בתוך כל מיכל כריש, שישביע את רעבונו בכמות דגים נכבדה, אבל מצד שני יגרום שהדגים כל הזמן יהיו במנוסה כזו שזכורה להם טוב מעמקי מי הים, מה שנקרא זרימה ללא הפסקה! ואכן כך עשו… והתוצאה היתה בהתאם: הדגים הגיעו לחוף רעננים וטריים ושוק הדגים היפני התעורר חזרה.
כל אחד מאתנו חווה קשיים עצומים שמציב לפניו היצר הרע, נסיונות, מלחמות, והרבה פעמים אנו על סף ייאוש, אין כבר כוח; וזו דרכו שהוא מביא את האדם להרגיש שזהו, אני עוזב, אני מרפה, אין לי כוח יותר, אין תקוה, ועוד שלל משפטים המצויים תדיר על לשונו של המתייאש המצוי. אך ממעשה זה של הדגים היפניים אפשר ללמוד יסוד מוסד לחיים, שהתמונה שנראית לנו במציאות היא בדיוק הפוכה ממה שבאמת: הכריש הטורף הוא היצר הרע שנראה לנו שהוא עומד לטרוף אותנו עומד כל הזמן להציקנו מבלי לתת לנפשנו רוגע ורווחה, הוא זה שבאמת נותן לחיים שלנו טעם טרי ורענן, הוא זה שמחייה אותנו. המאבק עם היצר בונה את האדם, מחשל אותו ומעמיד אותו על מקומו, הוא מייצר שריון עמיד כרישים, עד שהכריש מבין שזה לא הזירה והולך לו.
זו הדרך שהקב"ה העמיד בפנינו כדי שנתגבר, כדי שנתעלה, כדי שנשרוד את מאורעות החיים. רק הבעיה שלנו שאנחנו מסתכלים על התמונה ההפוכה, אנחנו רואים בזה קרב שבא להאבידנו, והאמת שהקב"ה זימן לנו אויב שהוא האוהב שלנו – הוא מרוממנו ומעמידנו על הדרך הטובה. כל נסיון שבא עלינו הוא חישול וחיסון, ואחר שאנו עומדים בו משלם הקב"ה שכר טוב של אושר וכבוד.
אברהם אבינו ראה את קשיי הדרך כסולם עלייה להגיע לתכלית ולא כתהום פעורה שצריכים לעוברה, ובזה עמד בנסיון! ללמדנו כי הנסיונות הם סולם להגיע לטוב ולא תהום ליפול בה לייאוש וחידלון.
1/134