הרב בנימין בירנצוויג
"ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"
מעשה מופלא מספרת הגמרא בשבת (פח, א): ראה ההוא צדוקי את רבא שיושב ועוסק בתורה והיו אצבעות ידיו נמצאות תחת רגליו, והיה ממעך אצבעות ידיו ברגליו, עד שהיה יוצא מהם דם, והוא לא הרגיש בזה כלל בגלל עיונו בלימודו. אמר אותו צדוקי לרבא, עמא פזיזיא דקדמיתו פומייכו לאדונייכו – עם פזיז ונמהר אתם שקודם ששמעתם כמה התורה קשה כבר קבלתם אותה עליכם, והנה אתם עדיין בנמהרותכם וקלות דעתכם, לומדים את התורה ולא רואים את הקושי שיש.
מה באמת ההסבר לכך? שאדם לא מרגיש שזורם דם מאצבעותיו?! היתכן?!
בדברי הגאון מוילנא זיע"א בפרושו לשלחן ערוך, מתבאר פשר ענין זה. בהלכות שחיטה (יו"ד סי' יח הי"ז) מתבאר דין בדיקת הסכין לפני השחיטה וכותב שם השו"ע 'הלא תראה כי יבדוק אדם פעמיים שלש ולא ירגיש בפימה דקה, ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב'. ושם בביאור הגר"א כותב: 'עפי"מ שכתב במסת שבת פח, א [במעשה דרבא שנתן ליבו ללימודו עד שלא הרגיש כאב באצבעותיו]'. ומה יש בין הלכה זו של בדיקת סכין למעשה זה של הדם שיצא מאצבעותיו של רבא בלימודו.
והביאור שלכאורה מה יש בכונת הלב שמוסיפה בחוש המישוש של בדיקת הסכין לפני השחיטה, אם אחרי שלש פעמים לא הרגיש כלום, הרי הסכין אותו סכין והציפורן אותה ציפורן, מה משתנה כשמכוין את לבו לבדיקה?
אלא שפיזור דעתו של האדם מסלק ממנו את כח הריכוז עד שלא מצליח להבחין בפגימת הסכין שניים ושלשה פעמים, אבל אם ירכז כל כולו לבדיקת הפגימה פתאום ירגיש בפגימה.
עד כדי כך גדול כח ריכוז ליבו של האדם בפעולה מסויימת עד שלא הרגיש רבא בעת לימודו שדם יוצא מאצבעותיו בגלל ריכוזו העצום בלימודו!
וזה כיון הגר"א בביאורו לציון המעשה של רבא שדם יצא מאצבעותיו בלימודו, וזה בהלכות בדיקת פגימת הסכין, כי דין אחד להם ללמד על כח הריכוז של האדם במעשה שעושה, שמעצים מכפיל ומשלש את כח המעשה.
שני יסודות יוצאים לנו ממעשה מופלא זה: א. הדרך להגיע למתיקות התורה בלימודנו אותה, היא לרכז כל מחשבתינו בלימוד באופן שלא נרגיש ולא נחשוב על דברים אחרים, או אז יעלה כאבוקה אור מתיקות התורה שסגולתה בריכוז כל מחשבתינו בלימודה, עד שלא נרגיש בסובב אותנו בעת הלימוד. ב. מתגלה לנו הכח העצום שיש באדם, שאם מרכז כל כוחו בדבר מסויים מתגלים בו כוחות על טבעיים עד שלא מרגיש כלל בדם הזורם מידיו, וכמו שמסופר מהרבה גדולי ישראל שבקשו לעשות טיפולים רפואיים חודרניים שלא תחת הרדמה כשהם מרכזים כל מוחם בלימוד התורה.
><><><><><><
בחור אחד שלא מצא מקומו בעולם הישיבות, והתמקם בקרנות הרחוב, בקש להכנס למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. לאחר שנכנס להפתעת הגבאים הוא מוציא תמונות של 'סטייק' ומצגיה להרב שטיינמן, ושואל 'הרב אוהב כזה סטייק'?
שאל אותו הרב: 'מה זה סטייק'?, משיב לו הבחור, זה בשר אבל לא סתם בשר אלא 'הבשר' מאד מאד טעים, האם הרב רוצה שאביא לו כזה בשר לאכול, יש כאן חנות קרובה ואני יכול להביא לרב חתיכה משהו משהו. ענה לו הרב 'לא, אל תביא'!
שואל הבחור את הרב 'אולי הרב אוהב גלידה, אני יכול להביא בחנות ברחוב הסמוך יש גלידות מאד טעימות….' הרב שטיינמן תמה מה רצונו של הבחור, הסתכל על הרב לוינשטיין ושאלו באידיש 'מה הבחור רוצה ממני'?!
השיב הבחור מעומק ליבו: 'ראש הישיבה! אני מסתובב כבר עשר שנים בישיבות, ואין לי טעם בגמרא, אין לי טעם!! אומרים לי שיש טעם בלימוד, אבל אני לא מוצא שום טעם, רק בבשר וגלידה! הראש ישיבה רוצה אני יביא לו סטייק ויראה כמה זה מתוק וטעים?!
אמר לו הרב שטיינמן! אולי אתה יכול להגיד לי מה האוכל הכי מתוק שיש? הבחור התחיל לחשוב, והשיב": שהוא לא יודע כעת לומר בדיוק, אין לו כרגע מנוחת הנפש לחשוב על כל המאכלים הטעימים ולהחליט מה הכי מתוק.
'אני כן יודע' השיב לו הראש ישיבה ברכות, 'האוכל הכי מתוק הוא הדבש! הוא הכי מתוק בבריאה, ואספר לך מה שהיה פעם בעירנו, יהודי קיבל אורח חשוב ורצה לכבדו, וכבדו בכפית דבש מתוק, הגיש לו, והאורח טעם ומיד אמר 'אי מר כלענה, זה מר, למה אתה אומר לי שזה מתוק?! אמר לו בעל הבית אולי טעיתי ואני גם יטעם, והוא מכניס לפיו כפית דבש והנה מתוק מתוק! שואל המארח את האורח, 'תגיד לי האם יש לך פצעים בפה? כן השיב האורח 'יש לי פצעים בפה', אמר לו המארח 'עכשיו מובן, הדבש הוא מתוק, כל עוד אין פצעים בפה, אבל כשיש פצעים אז הוא הופך למר וכואב!.
אמר לו הרב שטיינמן, התורה היא מתוקה מדבש! אבל כל זה כשאוכלים אותה ואין פצעים בבפה, שאין דברים אחרים בראש! אבל כשיש דברים אחרים בפה ובראש אז לא מרגישים במתיקות הדבש ולפעמים הוא אפילו נהיה מר.
מתיקות התורה היא רק בריכוז כל מחשבתינו רק בה, בלי לחשוב על הבלי העולם הסובבים אותנו, רק אז נרגיש במתיקות העצומה של התורה.
><><><><
על ידי ריכוז כל כוחותינו בדבר אחד אפשר להגיע לכוחות חבויים מעל הטבע! כמו רבא שלא הרגיש כלל בזוב דמו מאצבעותיו, ומזה נלמד שטמונים בנו כוחות על, ורק נדע לנצלם בזה שנשקיע את כל כוחנו בלימדו ונצליח בעל הטבע.
מעשה נפלא וידוע על ניצול הכוחות שיכול להגיע אליהם האדם, מסופר בספר תולדות האדם (ח"א פט"ו) על הגאון רבי זלמלה מואלוזין זצ"ל, אחיו של מרנא רבי חיים מואלוזין זצ"ל:
רבי זלמלה היה ידוע ברוב שקידתו ועמלו הבלתי מצוי בלימוד התורה, וכשהיה נמצא באמצא לימודו לא היה דבר בעולם שעמד בפניו, וכל מחשבותיו היו אך ורק ללימוד התורה בעמל ושקידה מפליאים
פעם אחת באמצע לימודו, נצרך הגאון רבי זלמלה לאיזה ספר לעיין בו, וכשחיפשו בארון הספרים, ראה כי ספר זה נמצא מאחורי ארגז עץ גדול שהניחו שם, וארגז זה היה כבד מאד שהיה צריך לפחות שלשה אנשים כדי להזיזו.
הנה כי אדם רגיל היה מתיאש מיד, אבל לא כן הגאון ר' זלמלה שחשקו הגדול בתורה, לא נתן לו מנוחה ורצה בכל מאודו להגיע לספר הטמון מאחורי הארגז, התחיל מסתובב הגאון רבי זלמלה, בחדר הנה והנה, ושינן לעצמו את מאמר חז"ל "לא בשמים היא, שאפילו התורה בשמים, אתה צריך לעלות אליה, ואם מעבר לים היא, אתה צריך להגיע אליה, וכך חזר ושינן לעצמו את המאמר בחיבה באהבה ובניגון מיוחד, עד שהדברים ננסכו בנפשו ובדמו, והרגיש בעצמו אומץ רוח וגבורה בלתי נלאים למען התורה.
ואז הוא נגיש בגופו הצנום והחלוש לעבר הארגז הכבד ההוא, דחפו והזיזו משל היה כסא קטן, ובחיבה גדולה עד מאד ניגש לספר נשקו והתחיל במרץ ללמוד בו.
הנה כי גיבור בכח אין צריך לכוחות חיצוניים של טיפוח השרירים והגוף, אלא בניצול הכוחות שבו, ואז גבורתו לאין שיעור.