שואב המים הקדוש

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" (כו יא)

במדרש תנחומא (פרשת ראה יא) פירש, "ושמחת בכל הטוב – אין טוב אלא תורה שנא' (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ה'אור החיים' הק' בביאור פסוק זה מבטא את טיב התורה, בלשונו הזהב: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

ומשכך, נגיל ונשיש בזאת התורה! ששון ושמחה ימצא בה, ורק בה, אל לנו לשמוח בהבלי העולם הזה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם!

שואב המים הקדוש

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ערכו הנאצים מצודים נרחבים אחרי רבני ומנהיגי ישראל, ביניהם היה ראש ישיבת 'נובהרדוק' בבוטשאטש-פולין, רבי חיים אפרים זאייצ'יק זצ"ל, מגדולי תנועת המוסר בדור האחרון. הגרח"א החביא עצמו עם תלמידיו בעליית הגג של בית הכנסת, סגרו ואטמו את חלונותיה בקרשים ועצים ולמדו לאור הנרות, אך, באחד הימים פרצו הנאצים באמצע השיעור לעליית הגג, תפסו את ר' חיים אפרים ושילחוהו לסיביר, להתענות בעבודת פרך בכפייה כשמונה עשרה שעות ביממה, ברעב, בצמא ובמצוק, בחום וקור ובחוסר כל. את חיותו אמור היה לשאוב בקושי מחצי כיכר לחם וממים שניתנו במשורה.

העבודה תחת שבט הנוגשים ימ"ש, נחשבה כקלה לעומת עבודת האחראי על שאיבת המים, ש'זכה' לספק מים לעובדי המחנה. שאיבת המים כללה צעידת שלשה מילין הלוך ושוב בקור המקפיא, בדרכים-לא-דרכים גדושי ביצות, עמוסי יערות, מכוסים בהררי שלגים ומלאים חיילים ומוקשים ושאר מרעין בישין. עובדי הכפייה היה עושים כל טצדקי לבל יפול תפקיד זה בגורלם… לכן, מה גדלה תדהמת כולם כאשר דווקא החלש מביניהם, חיים אפרים, נידב את עצמו מידי יום להיות 'שואב המים' לצעוד שישה מילין, לשאת על כתפיו הכאובות בלאו הכי, דליי מים כבדים, ולהביאם אל המחנה. מה לו ולצרה הזאת?

מה אכן הייתה סיבת 'רצונו הטוב' של רבי חיים אפרים לסבול, תרתי משמע? הסכיתו: על חייו הגשמיים וויתר כבר מזמן, עוד טרם גלותו לסיביר, אך את חייו הרוחניים הרגיש שמאבד מיום ליום, אין לו סידור, אין לו חומש, אין לו גמרא, אין לו שום כתבי קודש לרפואה, אפי' אות אחת אין בנמצא בכל המחנה, שומו שמים! מה יהיה?!

רעיון נועז עלה במוחו, יתנדב הוא להיות 'שואב המים', ובדרכו לנהר יסור ויתגנב לכפר הסמוך, לתור ולחפש אולי ימצא בו בית יהודי שמשם תצא תורה, להביא לו ספר להחיות נפשו. דא עקא, אוי לו ואבוי לנפשו אם יתפסוהו בכך או אם יאחר לחזור למחנה. על כן עשה את הדרך במרוצה ובזריזות, כך סיפק בידו למסור נפש להיכנס אל הכפר לחפש בית יהודי. הוא שוטט בכפר אנא ואנה חיפש בית יהודי – ואיננו, הזמן אוזל ובלית ברירה שב עם דלייו המלאים בידיים ריקות.

ויהי ממחרת, הרעב לדבר ד' לא נרגע ולא נגרע, אדרבה, הוסיף חיילים, ורבי חיים אפרים עושה את דרכו שוב כמעשהו בראשונה, הוא רץ, נכנס לכפר מצדו השני, מחפש בית יהודי ולא מוצא. במפחי נפש חזר למחנה באפיסת הכוחות ללא מבוקשו בידו.

גם ביום השלישי התנדב לשאיבת המים, אך הפעם ברוב שמחה והתרגשות מצא בית שמזוזה בפתחו… בלב מתרונן נוקש הוא על הדלת, בעלת הבית שרחמנותה גברה על פחדה בראות לפניה מוכה רעב לבוש בבגדי אסורים קרועים, דחפה לו במהירות ככר לחם להחיות את נפשו וסגרה את הדלת פן תיתפס חלילה כמסייעת בידי פליטי אסירי המחנה.

להפתעתה פרץ מולה ר' חיים אפרים בבכי מרטיט, "לחם אני צריך? ספר אני צריך, חייב, מוכרח! רחמנות! לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע"…

האשה נבוכה, היא קראה לבעלה שהושיט ידו בברכת 'שלום עליכם', תוך כדי הצטדקות כי אך ורק ספר אחד בביתו, אחת היא לו ותו לא, איך אוכל ליתנו לך, ולהישאר ללא שום כתבי קודש בביתי, הלוא 'חייך קודמין'. רבי חיים אפרים לא נכנע, בבכי ובתחנונים סיפר על תלאותיו ועל מסירות נפשו למציאת ספר קדוש כל שהוא, והנה עתה כשספר לעיניו יקבל אכזבה נוספת?! הלא מבלעדי זה חייו אינם חיים. "במטו מינך, נפשי בשאלתי ותורתי בבקשתי, אנא תן לי לפחות רק חלק, או אפי' רק דף אחד מהספר שבאמתחתך, אנא הושיעה נא!".

מי כעמך ישראל. בראותו את מצוקת היהודי המיוסר אשר לפניו, ואת אהבת התורה היוקדת בקרבו בלהבת אש, שנכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה', ריחם עליו והוציא לפניו את אוצרו הטוב – כרך תלמוד בבלי מסכתות נדרים ונזיר הכרוכים יחד, ובגבורה, קרע וחילק את הכרך לשניים, נתן לו את מסכת נזיר והותיר לעצמו את הנדרים, לקול תרועת שמחתו של רבי חיים אפרים אשר המטיר עליו ברכות עד בלי די.

משקיבל אוצר גדול זה לידיו, רץ לנהר, מילא את כדיו, שם על שכמיו ורץ בשמחה בצעדי ריקוד עד לשערי המחנה. מעתה, יש לו בעבור מה לחיות, הן מסכת שלמה עמו.

בלילה ההוא המחנה כולו שכב לישון, לבד מר' חיים אפרים, הוא הוציא את אוצרו יקר הערך – מסכת נזיר מן תלמוד בבלי, והחל ללמוד בו בשקיקה רבה וברציפות עד אור הבוקר. טרם יקיצת חיילי המחנה החביא את הגמרא עמוק היטב לבל ישלטו בו ידי זרים חלילה. כך מעשהו בכל יום, בסופו של יום-עבודת-פרך, ישב כמה שעות ללמוד עם האותיות מחכימות, וביום המחרת שינן את תלמודו בהילוכו הקבוע לשאיבת המים ובשובו בעל-פה.

מאז נעשתה לו מלאכתו בקלות שהרי מעתה שוב איננו שואב מים פשוט, כי אם שואב מבארה של תורה, ייזל מים מדליו וזרעו במים רבים. "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני"… הלימוד נתן לו כוחות אדירים לשרוד את שתיית כוס התערלה ר"ל.

ויהי באשמורת בוקר אחד בתוך המחנה, והנה ר' חיים אפרים מפזז ומכרכר בעוז ובגבורה מבוסס בתוך השלג. כפור אדיר בחוץ ועל גופו בד דקיק, כשראשו בשמיים ורגליו מרקדות על כפור הארץ. גויי הארץ הוזעקו מכל עברי המחנה לראות ולהשתעשע ממחזה משונה הבריות, יהודי קופץ ורוקד ברוח סערה בעיניים עצומות, כבמשוגה ללא דעת בתוך השלג, כנראה שמרוב צרות התקיים בו 'והיית משוגע', הגויים שחקו על משבריה, ובכדי לענות נפש הוסיפו כהנה וכהנה קולות ומחיאות כפיים עוד ועוד, ורבי חיים אפרים לעומתם ממשיך ביתר שאת ועוז, בכלות הנפש…

היה זה יום שמחת תורה, כשגמרתו מוחבאת היטב תחת חולצתו ערך הוא אז 'הקפות' משלו. קיים באותה שעה בהידור את דברי האוה"ח הקדוש 'היו משתגעין ומתלהטין אחריה'… "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", "לעולם לא אשכח פיקודיך"… ששים ושמחים לעשות רצונך.

אהא, כמה שמחה, כמה חיבה, כמה אהבה לתורה זועקים ממעשה רב זה, אהבת תורה בתענוגים, אשר אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה זו – בוז יבוזו לו.

אכן, אין שמחה כשמחת התורה ! (אברבנאל דברים לג, רמ"א בתורת העולה ח"א פ"ו, רבינו בחיי בשולחן של ארבע שער א', פיוט 'אין אדיר כה"), ומוסיף הרמ"א (בשו"ת סימן ה' עיי"ש לשונו) מי שלא טעם שמחת התורה לא טעם שמחה מימיו, ע"כ. כי התורה כוללת כל הטובות ושמחות שבעולם. שישו ושימחו בשמחת תורה כי היא לנו עוז ואורה.

אחרי שחרורו והצלתו, הוסיף רבי חיים אפרים זצ"ל בהרבצת תורה והפצת תנועת המוסר ביתר שאת וביתר עוז. להלן קטע מתוך הקדמת ספרו 'גנזי חיים' אחד מתוך כ"ג ספרי קודש שזכה לחבר במכמני התורה. וז"ל: "ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבות ושוממות, חצבו בורות בטיט היוון בארץ חושך, צייה וצלמוות, מי מילל ומי פילל שאלו הידיים הנוקשות והמצומררות, תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", ע"כ. [זכה להסתופף אצל רבותיו ב'נובהרדוק', וגם בנוסף בצלו של מרן החפץ חיים ורבי ירוחם זי"ע. להלן מקצת מנוסח מצבתו בהר הזיתים בירושלים: מלפנים ר"מ ומנהל ישיבת בית יוסף נובהרדוק בוטשאטש פולין וכו' עבר עמק הבכא וישיתהו מעיין אמונה ומקור חיים, הפיץ ענן אורו בכ"ג חיבורים תורת חכם מים חיי"ם, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ט' אד"ב ה' תשמ"ט, תנצב"ה].

מסופר על הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא, ששמע דבר תורה מרבו היהודי הקדוש, ומרוב שמחה התלהב ופרץ בריקוד נסער לעיני כל הקהל. וכן מסופר על אחד מגדולי הדור האחרון שמצאוהו רוקד באחד מן הימים ברחובה של ירושלים, כשנשאל לשמחה מה זו עושה, ענה: "איך לא אגיל ואשמח כשתורצה לי עכשיו קושיא עצומה בדברי הרמב"ם? לא יכולתי לעצור את שמחתי והיא פרצה מאליה חוצה!".

ממושגי צדיקים כאלו אשר בשמחתם הביעו את תשוקתם, נשכיל להשתוקק שהלוואי כך עלינו, על בנינו ועל דורותינו, וממעשיהם נלמד להגביר התמדתנו בתורה ולהגדיל שמחתנו בתורה. ובוודאי בימים אלו שהזמן גרמא, שבהם עלה משה למרום לקבל לוחות שניות, נרבה בה בלימוד התורה בשמחה רבה. זו השעה והעת לצאת בריקוד ובטענציל מתוך לימוד התורה.

ובפרט שלימוד התורה הוא המועיל שבתשובה, שבהם אנו עוסקים עתה בפרוס ימי הרת עולם עלינו, וכדברי רבא (ר"ה י.) על בני עלי שאמר עליהם שמואל שעוונם לא יכופר 'בזבח ובמנחה', אך ללמדנו בא 'בזבח ומנחה' לא יתכפר אבל מתכפר בתורה. וכן אחז"ל (תנחומא ויחי אות י') שע"י התורה חטאיכם כשלג ילבינו. הרי שבימי התשובה יבוא התורה המועיל לתשובה ויכפר בעדינו.

פיקודי ה' ישרים משמחי לב …

ואליבא דאמת, חובת הלימוד בשמחה, גמרא מפורשת היא, שאמרו (שבת ל:) אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ואמר רב יהודה וכן לדבר הלכה. ולאפוקי אתי, דלולא השמחה אי אפשי לבוא לדבר הלכה.

וכן מצינו בזוהר (אחרי נו.) "וגילו ברעדה" – ברעדה למה? אלא שאסור לאדם לשמוח עם דברי העולם הזה, אבל עם דברי תורה ומצוות התורה צריך לשמוח. ומוסיף הזוהר, לאחר שימעט בתענוגי העוה"ז ימצא האדם שלימודו בתורה ועשיית המצוות יהיו לו בשמחה, ע"כ.

והרי לן, בדברי הזוהר, ה'מתכון' וה'מרשם' ללימוד מתוך שמחה, והוא, 'ע"י שימעט עצמו מתענוגי הגשמיות', דהא בהא תליא מילתא דבלאו הכי 'יבוא חמרא ובטש לשרגא' – תבוא החומריות ותכבה ל'נר ה' נשמת אדם', וכדברי המשנה באבות (ו ד) כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אם אתה עושה כן אשריך.

זוהי התשובה להבן השואל, הא כיצד? איך מגיעים וזוכים לדרגה הזאת של 'עבדו את ה' בשמחה'? ע"י מיעוט התענוגים יזכה להשגת השמחה וכדברי הזוהר. ועצה טובה זו מצינו גם בפרשתן דכתיב (כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' ופירוש הרה"ק רבי ישראל דוב מוולעדניק זי"ע (דברי ישראל פרשתן): שעצה טובה קמ"ל הכתוב, שהדרך לעבוד את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב ללב, הוא, 'מרוב כל' – שעבודת ה' תהא חשובה אצלו יותר מכל תענוגי עלמא, יותר מכל הגשמיות שבעולם, ותהיה הגשמיות בזויה ומבוזה בעיניו, אז יזכה לעבדו את ה' בשמחה.

הגמרא (נדרים מט:) מספרת על אותה מטרוניתא, שראתה את רבי יהודה שפניו קורנות, חשבה אותו לשיכור שותה יין, אמרה לו: איך ייתכן ששיכור נעשה דיין ויפסוק הלכה? ענה לה רבי יהודה "לא משותי יין אנא, ומתורתי פני מאירות וכדכתיב  (קהלת ח א) 'חכמת אדם תאיר פניו'. ושיכורת ולא מיין גפנים כי אם מיינה של תורה".

שמעו נא מוריי ורבותיי, בכדי לשמוח בשמחת התורה אין צורך להמתין עד חג שמיני עצרת – שמחת תורה, ניתן עכשיו ממש לפתוח גמרא לקום ולרקוד ולשמוח עמה. ואדרבה, שמחה זו דהשתא היא ההכנה לשמחת התורה דלעלם, והוא ההכנה דרבה לימים הנוראים הבאים לקראתנו לשלום.

(קטעים משיחת גאב"ד חרדים)