רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים ל טו-יט)
כידוע, עיקרי התשובה הם שלושה: חרטה על העבר, וידוי וקבלה לעתיד, שלא נשוב עוד לחטא זה לעולם. אם יתמלאו שלושת התנאים – העוון יימחה כלא היה. ואיני מבין, הרי זו סתירה מיניה וביה?
אסביר: נתנו לילד עשרים שקלים, לקנות במכולת בקבוק שמן. אמא רוצה לאפות וזקוקה לשמן. הלך הילד עם האוצר, ומצא אוצרות: גלידה וחטיפים ושתיה. הכל קרץ, פיתה, ראשו הסתחרר, ויש לו עשרים שקלים בלבד. בירר מחירים, ובסוף החליט: שלגון, ממתק ושני חטיפים. "זה עולה קצת יותר, אז תרשום".
שמח וטוב לב חזר הביתה, לזרוק לפח את מקל השלגון ועטיפות החטיפים. האם נדהמה: "מה זה? מאיפה זה? מה פתאום? מי הרשה? ואיפה השמן?"… המערבל פועל במלוא הקצב, הקצף מוכן, מחכים רק לשמן. אה, הוא קנה את כל אלו "במקום"…
הלם.
נו, הילד – ילד. מבין שעשה דבר לא טוב, בלי רשות. ומה כעת? אומרים לו: "אם תגיד שאתה מתחרט – נסלח לך".
לא מובן: אם יסלחו – אז על מה יש להתחרט? על השלגון הטעים, על הממתק ועל החטיפים?!
אז תשמעו את התשובה: הערב יש לו יום הולדת, ואמא רצתה לאפות לו עוגה ולערוך לו מסיבה. הוא יפרוס, יחלק, ויאכל. וכעת, משלא הביא את השמן – ירד הכל לטמיון, אין עוגה, אין מסיבה ויש אכזבה ומפח נפש ושממון. אז סלחו לו, אבל כמה הפסיד בשביל גרגרנותו וקלות דעתו! כמה גדולה החרטה!
זהו רק משל חיוור, בבואה דבבואה, מהצער שצריך להיות על ההסתאבות בעבירה, על איבוד אור המצוה. גם אם מחלו, ולא נענש, אבל הכתם נשאר. מכות אש בנשמה, צלקת רוחנית. איזה אבדן, ועבור מה!…
על אחת כמה וכמה, אם סתם כך, בפיזור נפש, איבד את השטר, וחזר, וחיפש, ולא מצא. וחזר בדמעות, וסיפר בהתייפחות, ונחמוהו והרגיעוהו. הכל טוב ויפה אבל עוגה – אין.
שמעתי בשעתו מרבי אלחנן וסרמן זצ"ל, כמדומני שאמר זאת בשם ה"חפץ חיים" זצ"ל: יהודי קשה יום חוזר מתפילת שחרית לבית ריק, אין פרוסת לחם להשביע רעבונו. והוא לא לבד. אשתו רעבה, ובניו שואלים לחם, הלב נחמץ. הוא יוצא לשוק, להרויח כמה פרוטות, מלווה בתפילות אשתו, בייחולי צאצאיו. כל היום היא מרגיעה אותם: "אבא יחזור, ויביא לחם". זה לא מנחם אותם, בטנם הומה, הם מתייסרים ברעב. אבל התקווה מפעמת. כבר צהרים ולפנות ערב. רעבים שבעתיים, עייפים מלבכות, חלשים עד אפיסת כוחות, והנה נפתחת הדלת: אבא!
נו, אבא, מה הבאת?
הוא הביא תרוצים…
באמת ניסה, טרח, יגע, ביקש, ניסה, הפציר, התחנן לעבודה. אם לא, להלוואה. ואם לא, לנדבה. האם אשמתו היא שכולם אטמו אזנם, הקשיחו ליבם, קפצו ידם? הוא השתדל בכל כחו!
אמת, אין עליו טענות, התירוץ טוב, אבל אינו משביע…
אני רוצה לספר –
בצאנז היה סנדלר, זלמן שמו. עני מרוד, כל היום עמל והרויח פרוטות בשכרו שנועדו ללחם לאכול, אבל לא לבגד ללבוש. כל השבוע לבש קרעים וטלאים, מרובבים בדבק ובכתמי צבע, מילא. אבל בשבת, הרי כל ישראל כבני מלכים, והוא בשטריימל מרוט וקפוטה מהוהה, מרופטת ודהויה. חלום היה לו, משאלת לב כמוסה: לזכות ולתפור קפוטה חדשה. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. באותם הימים לא היו אריגים סינטטיים, משי מלאכותי. המשי היה מסיב תולעת המשי, יקר עד מאד. אבל הסנדלר לא נואש. ייחד קופת פח, ומכל רווח קמץ פרוטה ושתיים. עם הזמן הלכה הקפוטה והתרפטה עוד יותר, והקופה הלכה והתמלאה. כשנגדשה, פנה בהתרגשות לחנות האריגים. רצונו לקנות בד לקפוטה.
הביט המוכר בבגדיו בספקנות "יש לך כסף?" שאל.
בגאווה הציב את קופת הפח בנקישה.
הפכה המוכר על הדלפק, ועיני הסנדלר נצצו למראה ערמת המטבעות. לא שיער שהוא כה עשיר. החל המוכר סופר את הפרוטות, אך כולן לא עלו אלא לכדי דינר אחד. "צר לי", אמר, "מחיר המשי לקפוטה, שלושה דינרים". חושך בעיניים, איזו אכזבה.
"לא תוכל לעשות משהו?" שאל בשפתיים רוטטות.
רחמי המוכר נכמרו, מוכן הוא לעשות הנחה, אבל לא עד כדי כך. ואז נזכר: "ראה, יש לי גליל של אריג משי ישן, אוכל לתת לך ממנו במחיר הזה".
אור בעיניים. כמה נפלא. רחמי המוכר גברו. צריך להבין מהו אריג משי ישן. המשי היה טבעי, כאמור, ובמשך הזמן היה מתקשה ומתקשח, מאבד את גמישותו. הוריד המוכר את הגליל, גולל בזהירות רבה והזהיר את הסנדלר: המשי הוא עדין ושברירי, איכותו ירודה, לכן אני מוכרו בפרוטות, פשוטו כמשמעו. הזהר בו".
בצעד קליל ובלב מתרונן נשאו הסנדלר לביתו, הביאו לאשתו, שתתפור ממנו קפוטה כמידתו. תוך שהוא מזהירה שוב ושוב להישמר ולנהוג בו בעדינות רבה. שמחה האשה בשמחתו, וניגשה לעבודה, ואילו והסנדלר שב לסדנתו ושירה בלבו: לקראת שבת יעטה את הקפוטה ויברך "שהחיינו", יעלה לבית הכנסת הדור בלבושו – מלך ביופיו!!
ואכן, חבריו לא האמינו למראה עיניהם: הזה זלמן?! לכאורה אין ספק, אותו שטריימל ממורטט, קירח, אותו זקן ואותן פאות. אבל קומתו גבהה, ואור בעיניו. עטוי הוא קפוטה חדשה ומבהיקה!!
"תתחדש!" אמרו לו בהערכה, ואחד אף ניגש למשש את האריג, לעמוד על טיבו. צבט הלה את הבד ופער שני חורים באריג. "מה זה?" תמה אחר והושיט יד. קיפל, ונוצר סדק. גל השתאות עבר, הקיפוהו מכל עבר, מעולם לא ראו כזה דבר. מששו את הצווארון, ונשבר. בכל מקום שנברו, נוצר חור. וזלמן רואה בבעתה, זועק ומוחה: "חדלו! הרפו! אל תיגעו!" והכל תמהים, מגחכים, לועגים. נערים מתקלסים, מתגרים. הוא צורח וצווח, וההמולה רבה.
עולה הצדיק רבי חיים מצאנז זצ"ל לבית הכנסת, ותמה לשמע ההמולה: על מה הרעש, מה הענין? נכנס וראה את ההתגודדות, שמע את הצווחות וקולות הצחוק. כיוון שראוהו, נדמו. שקט השתרר.
"על מה הרעש?" שאל.
המעגל נבקע וזלמן יצא לקראתו. אך אבוי, קומתו שחה, עיניו כבו, ולגופו קפוטה – "מכבר מעשה רשת", כמסננת מחוררת…
"מה זה, זלמן?"
מעיין הדמעות נפרץ. חלום טווה, חודשים חסך, מפיתו קמץ, אגורות אגר, ולא הספיק. מה בידו לעשות?! פרנסתו כה קשה ומעטה. הקופסה התמלאה, ולא עלתה לכדי דינר. הספיקה לאריג ישן נושן, מתפורר וקשיח. בעדינות תפרה אשתו, בזהירות הכניס ידיו לשרוולים, רכס וחגר, וכל אחד שולח יד, מחורר ומפורר…
שמע הצדיק, נענה ואמר: "השומעים אתם? זלמן צודק! אין ללעוג לו, הלא תרוץ טוב בפיו –
אבל כך נראים עם תירוצים"…
ואנו, עם איזו "קפוטה" נתייצב ליום הדין?!
(והגדת – תשובה)
1/395