במקביל ל׳מצגות׳ הנרגשות שהוצגו במעמדי סיום־הש״ס, הגיע אלינו מכתב מיהודי המגדיר את עצמו כ׳יהודי פשוט', אבל גם הוא נדבק בחשק עז ללמוד הפעם את הש״ס, ולסיימו. לא התאפקנו ונסענו לבקרו, ולראות במי ובמה מדובר.
יהודי זה מתגורר באחד ממושבי הנגב, והאמת היא שכל-כך התרגשנו לקרוא את סיפורו, שיום אחד, כשחלפנו באזור בו הוא מתגורר החלטנו לגשת אליו ולהיפגש איתו, לראות במה ובמי מדובר.
אז נגלה כאן שכל מה שחשבנו אודות מראהו וקלסתרו של ׳היהודי הפשוט׳ ההוא, ועד כמה שאנחנו מכירים אנשים רבים מסוגו – כשנפגשנו איתו פנים אל פנים התוודענו לכך שלא ידענו עד כמה הוא פשוט.
אדם כבן 40, המתפקד עד היום כחקלאי ויש לו אפילו אחוזה קטנה משלו, עם רפת, דיר כבשים ומטעי פרי. והוא נראה פשוט, יותר מפשוט… עד כדי כך שנראה שיותר פשוט מזה, לא שייך…
וכשהפתענו אותו בהגיענו למושב, פגשנו אותו ב…בית המדרש, רכון על הגמרא. מתנגן לו בנגינה, נגינת-הדורות של דף-הגמרא. הוא למד בקול, וכשעמדנו מאחוריו במשך כמה דקות, שמענו וראינו את חשק-הלימוד שלו, את ההתלהבות האותנטית מכל מילה, והעיקר – שמנו את לבנו לכך שהוא מבין כל מילה.
בדף היומי אחזו אז בסוגיית ברכות התורה. המושבניק ההוא למד בשמחה רבה את השיטות שנאמרו בגמרא שם על ברכות אלו, וכשהבחין בנו – כל-כך שמח, עד שנתן ידו בידינו והחל לרקוד ולפזז לאלוקי ישראל, על שנתן לנו תורת-אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.
*
סיפורו של אותו איש שייך בעצם לכל אחד מאתנו, גם לאלה שזכו לשבת וללמוד בהיכלי בתי המדרשות, ויודעים אפילו לפצח סוגיות קשות בש״ס. יהודי זה, ששמו הפרטי הוא חיים, מעולם לא חונך ללימוד תורה. אביו שהגיע ממרוקו, לקחו מיד לעבודת השדה, וכבר כנער צעיר הוצרך לסייע בעבודות הקשות של הבית.
חיים נכנס לבית הכנסת של המושב רק ל-3 התפילות מדי יום ביומו. כיון שמדובר במושב דתי, עם רב מכהן, מתקיימים בבית הכנסת גם שיעורי תורה, ובכלל זה גם שיעור הדף היומי. אבל מעולם, ממש מעולם, לא התקרב מיודענו לאחד השיעורים. הוא לא ידע כלל מה-זה לימוד תורה. בצעירותו, בלימודיו במוסד תיכוני, למד קצת גמרא, אבל מאז עזבו את המוסד ההוא, לא נגע בגמרא. בשבתות רפרף בקושי-בקושי בחומש, וגם על כך ישלמו לו כמובן בשמי-שמים.
כך חלפו להן השנים ור׳ חיים נותר בור ועם־הארץ. לא ידע מימינו ומשמאלו כיצד להסתכל על דף גמרא. הדבר גם לא הציק לו, מפני שאיש לא דיבר איתו מעולם על החשיבות בלימוד תורה!
*
לפני כשנה עבר האיש ליד בית הכנסת, בשעות הערב, ו׳במקרה׳ נתקל ביהודים היושבים סביב השולחן ומאזינים לשיעור הדף היומי. המחזה משך אותו, והוא עמד מחוץ לבית הכנסת, וצפה בהם דרך החלון.
הרב מגיד-השיעור הבחין בו, ו…יצא אליו החוצה. הוא טופח בחיבה על שכמו, ואומר: ׳למה תעמוד בחוץ? בוא, בוא ברוך ה', היכנס גם אתה ותלמד אתנו׳.
׳לא היה נעים לי לסרב', יספר לנו ר׳ חיים אחר-כך, ׳אם כי ידעתי, והייתי בטוח, ש-מה שאני עושה עכשיו הוא מעשה חד-פעמי׳
הוא נכנס לשיעור, מתיישב ליד השולחן, ולמותר לציין שכל החברים קיבלוהו בזרועות פתוחות, ועודדוהו להגיע לשיעור הנאמר בשפה קלה, בבהירות, וברמה שיכולה להתאים לכל אחד.
ר׳ חיים אפילו לא שמע מה שאמרו. ישב כמאובן. לא הבין מילה, גם לא חצי-מילה. אבל האווירה, החמימות, השקלא-וטריא בין מגיד-השיעור למשתתפים, תפסו אותו.
למחרת הוא לא הגיע לשיעור. לא הצליח לאזור את האומץ לכך. גם כאשר התקשרו אליו משתתפי השיעור, והרב בראשם, הגיב בשלילה.
אבל בליבו פנימה הוא ידע כבר מה הוא הולך לעשות. על פי סדר הלימוד בדף היומי היו אמורים להתחיל בעוד כ¬3 חודשים את המסכת האחרונה, מסכת נדה. הוא מאוד רצה להתחיל ולסיים לפחות את המסכת האחרונה, אבל כפי שאמרנו שכח ר׳ חיים מזמן את צורת הלימוד.
*
שבוע לפני שהחלו את מסכת נדה, עמד מיודענו בשדה, ולפתע הרגיש שדמעות ניגרות מעיניו… הוא אפילו לא ידע למה… תופעה נדירה, אה? אדם בוכה, ואינו יודע למה הוא בוכה… אבל נשמתו ידעה. הוא רצה ללמוד. מאוד רצה. אבל לא ידע כיצד לאחוז בחבל.
ואז הוא מנצל את שטף־הדמעות ומתפלל לבוראו, שיסייע בעדו למצוא את הדרך הנכונה להשתלב בלימוד הדף היומי. ׳אתה רואה, אבי שבשמים, כמה אני רוצה בכך; אבל אינני יודע כיצד לעשות זאת. ואתה הרי הבטחת ואמרת שהבא ליטהר מסייעין בידו. אז אני מתחנן לפניך שתסייע בידי לקבל את העצה הנכונה, כדי שאוכל לשבת וללמוד כמו כל חבריי׳.
הוא מפסיק את פעילות המנוע של הטרקטור, ומתפלל ומתפלל. והנה לפתע עולה בליבו רעיון הגון וישר. אני אפתח לבדי את הגמרא במסכת נדה, ואתחיל לקרוא את השורות… הרי לקרוא אני יודע… וזה מה שאני יכול לעשות בינתיים… לקרוא את המלים הקדושות כמות-שהן… במשנה ובגמרא…
אם יעלה בידי להבין פה-ושם משפט כלשהו, בודאי טוב; אבל גם אם לא, אני את שלי אעשה, וכך ׳אעבור׳ על המסכת. אם כל משתתפי השיעור, שם בבית הכנסת, עוברים על המסכת, גם אני ׳אעבור׳ עליה, ככה מלמעלה, ובהמשך הדרך יהיה השי״ת בעזרי.
נעיר כאן בדרך־אגב, שהמושבניק הלזה עשה בדיוק את מה שמתבקש ממנו. אבל בדיוק. כי גם אם הוא לא מסוגל ללמוד כלל, אבל יש בכוחו ׳לקרוא׳ את מלות הגמרא. ואם לכך הוא מסוגל, כבר ידענו שהוא אינו יכול לפטור את עצמו מכך. יקרא ויקרא, ישנן רק את המלים, עד שהסיעתא-דשמיא תגיע, ואיתה ההארה השמימית.
הלוואי וכולנו היינו הולכים בדרך זו. דהיינו, שאם קשה לנו לפעמים ללמוד כרגיל, בעומק העיון, עד כדי כך שההרגשה היא שאי אפשר לנו עכשיו לעסוק בלימודים הקבועים, היינו עושים לעצמנו הנחה, ולומדים את מה שכן אפשר.
*
נחזור לר׳ חיים. כאשר החלו במחזור הלימוד את מסכת נדה, הוא יישם את ההחלטה שלו, ובדביקות רבה. מדי יום ביומו, עוד בטרם יצא לשדה, הוא ׳קרא׳ את הדף של היום. פה-ושם הבין מילה או שתיים, בזכרו את מה שלמד במוסד התיכוני, אבל גם מה שלא הבין – ׳קרא׳ בשמחה. מצפה לסיעתא דשמיא.
והנה-הנה מגיעים כבר הדפים האחרונים. ר׳ חיים יודע שבעוד ימים ספורים הוא יאחוז בידו את מסכת ברכות, וחבריו אמרו לו כבר שמסכת זו היא קלה יותר להבנה מאשר המסכתות האחרונות שבש״ס.
והנה באה ההפתעה. כאשר מצאנוהו בבית המדרש של המושב, והוא יושב ולומד, היה זה כבר "ר׳ חיים" אחר לגמרי… המאמצים שעשה במסכת האחרונה של הש״ס, קרבוהו אל הדף, חזקוהו לאמץ את מוחו, ולנסות להבין.
וכשפתח את הדף הראשון במסכת ברכות, והחל ללמוד את המשנה ׳מאימתי', הוא כבר לא ׳קרא׳ את הדף, אלא הצליח ללמוד אותו, על בוריו. ואף סיכם אותו לעצמו, בדפים משלו. הוא גם קיצץ מעט משעות העבודה שלו, כדי שיוכל לשבת בבית המדרש בהנאה ובשלוה.
לאחר שרקד אתנו במשך דקות ארוכות, הודיע שבימים הקרובים הוא מתכונן להגיע לשיעור של רב-המושב, ולהתחיל ללמוד יחד עם כל בני החבורה.
ואם תרצו, זו היא סגולתה של תורתנו הקדושה, שאין בשום תורה אחרת. כשאדם לומד פיסיקה או מתמטיקה, לקראת קבלת ׳תואר', אין דבר כזה שאם הוא עושה את מה שהוא יכול, דהיינו שהוא ׳עובר׳ על החומר, ככל הנ״ל, מובטח לו שיצליח בבחינות… מה פתאום?! אם אינך יודע את כל החומר על-בוריו, למה שתצליח?!
אבל בתורת ישראל הדברים פועלים אחרת לגמרי. אם אינך מסוגל ללמוד את הדף, ׳תעבור׳ עליו, כפי שעשה החקלאי ההוא, ואם תעשה את זה מדי יום ביומו, כי את זה אתה יכול לעשות, מובטחת לך הצלחה בהמשך הדרך.
מי שהיה רואה את פניו של המושבניק הזה, בשעה שנפגשנו עימו בבית המדרש, היה יוצא מכליו. איזו שמחה! איזו טהרה! טהרת הנפש!
ולכן, הדברים הללו שייכים גם אלינו, גם אל כל מי שתורתו אומנותו. כי לכל אחד מאתנו יש רגעים, שעות, ימים, ולפעמים אף יותר מזה, שאין ביכולתנו לשבת וללמוד ׳כרגיל׳. ואז קורה שהלומד נשבר, נכנס להרגשה לא טובה, ובא אל עצמו בטענות מדוע אינו לומד כמדי יום ביומו!
והתנהגות זו אינה נכונה. היה זה כבר מרן הסטייפלער זצ״ל שהסביר מדוע ברא השי״ת את המושג ׳משבר', או ׳ירידה', תקראו לזה איך שתקראו, ואמר – שכל בריאתו של המושג הזה היא כדי לנסות את האדם ולבחון האם גם בזמנים הללו הוא מתחזק, ומטיל את בטחונו על השם יתברך. והיה אם יתברר שאכן עמד בנסיון, תעלה אותו הירידה מעלה אחר מעלה, ותהיה זה ירידה לצורך עליה.
אשריך ר׳ חיים, שבגלל הרצון העז והכמיהה שהיתה בך להתחיל ללמוד, נתנו לך מן השמים את העצה ההגונה והישרה ביותר, שהביאה אותך בסופו של דבר אל בית המדרש, ואל השיעור הקבוע! עלה והצלח!
('בינינו')
1/262