"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"
הרב זלמן רזניק
באי ביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל יודעים לצטט משמו אינספור התבטאויות שהתבטא בעניין מצוות הצדקה, והחיוב הגדול המוטל על כל אדם לקיים אותה כפי יכולתו.
במיוחד היה מרן מרבה לעורר על כך שנתינת הצדקה צריכה להיות בנדיבות הלב, מתוך רצון לקיים את מצוות ה', לחזק את ידיהם של לומדי התורה, לסייע לעניים ולנצרכים, אבל לא חלילה לצרכי כבוד ושררה.
"יש כאלו שהקדוש ברוך הוא נתן להם כסף רב, והם בטעותם סוברים שזה הכסף שלהם", היה מרן אומר בהזדמנויות רבות. "אם הקדוש ברוך הוא נתן לך כסף, זה כדי לחלק לאחרים. למה אתה שומר אותו שיישאר אצלך?".
פעם אמר ששמע שיש גבירים שעושים לילדיהם חתונות מפוארות ומנקרות עיניים, ומוציאים לפעמים מיליוני שקלים על ערב החתונה, כדי להרשים ולהראות לכולם את עושרם הרב: "בשביל מה הם משלמים כל כך הרבה כסף?", היה מרן תוהה בכאב גדול, "בשביל שלוש שעות? הרי למחרת לא נשאר מזה כלום. לא היה עדיף שייתנו את הכסף הזה לישיבות ולכוללים, או לאנשים שאין להם מה לאכול? לפחות היו צוברים זכויות שילוו אותם לבית עולמם".
גם כשהיה שומע או רואה אנשים שמטפחים את חצר ביתם ומשקיעים בזה הון רב היה לבו נשבר בקרבו מכאב על הבזבוז של הכסף, והיה אומר שאת סכומי הכסף הללו יכלו להשקיע בצדקה ולחולל גדולות ונצורות באמצעותם. והיה אומר, שיש אנשים שתאוות העושר כל כך גדולה אצלם, עד שהם עושים דברים שלא כפי חוקי המדינה, וסופם שהם מגיעים למעצר ומאבדים את כל ממונם וגם את חירותם, וכל זה כי לא ידעו שכל מטרתו של הכסף היא לעשות בו צדקה וגמילות חסדים ולא כדי לצבור הון רב שאין לו שום תועלת.
לא פעם התבטא רבינו באוזני מקורביו בגנותה של תאוות הממון, שגורמת לאדם לאבד את כל המידות שלו, ואפילו את מידת הרחמנות והאהבה להוריו – שזה הרגש הטבעי של האדם – אפשר לאבד בגלל חמדת הממון: "יש אנשים שמשקיעים את כל אשר להם בילדיהם, ולבסוף גדלים הילדים וכשמתים ההורים הם שמחים מאוד שסוף סוף הם יוכלו לרשת את רכושם", אמר בצער.
להתרחק מהכבוד
כאמור, היה רבינו מעורר מאוד על העניין שלא לצפות לכבוד לאחר נתינת הצדקה, ובוודאי שלא להתנות את נתינת הצדקה בענייני כבוד ושררה חלילה וחס. הוא היה אומר, שאלה שיש להם שכל לתרום להחזקת תורה מבלי שייתלו שלטים מאירי עיניים עם אותיות מוזהבות הנושאים את שמותיהם ומרבים בכבודם, שכרם הרבה מאוד.
ולא רק מהעשירים עצמם היה מרן דורש שיתרמו שלא לשם כבוד וגדולה, אלא גם את ראשי הישיבות היה מזהיר חזור והזהר שכשהם גולים אל מעבר לים כדי לקבץ תרומות להחזקת התורה בישיבתם, שלא יפתו את העשירים בכבוד וגדולה, ולא יכבדו אותם יתר על המידה גם לאחר שתרמו, כי בזה הם מאכילים אותם סם המוות, כהגדרתו.
ומעשה היה עם מנהל הישיבה הרב יעקב וירזבינסקי הי"ו, שהתעתד לנסוע למדינת הים כדי לגייס תרומות לישיבות, ושאל אותו רבינו לאיזה מקום הוא חושב לנסוע ונקב בשם המקום. שאל אותו רבינו לאיזה גביר בכוונתו ללכת, ענה לו ר"י והזכיר את שמו של הנדיב.
הגביה רבינו את קולו ואמר בקול תקיף לר"י: "לגביר הזה אתה לא נוסע!".
תמה רבי יעקב מאוד, ושאל את רבינו: "על מה ולמה, הרי תורה היא וללמוד אני צריך, ולכן אבקש שיגלה לי רבינו למה לא לקחת צדקה דווקא מהגביר הזה?".
אמר לו רבינו: "תשמע טוב, היהודי הזה דורש אחר כך כבוד בכל מיני דרכים, אני לא אתן שעל ידי תצא תקלה כזו להכשיל בן אדם באכילת חזיר. הוא הרי רוצה לעשות טוב, ואיך נגמול עמו רעה ונגרום לו לרדוף אחר הכבוד?".
