"וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות ל"ג, כ"ג)
נקודה מופלאה ונחוצה מאיר מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, בפרוש פסוק זה: "וראית את אחרי ופני לא יראו".
פעמים רבות אנו רואים דברים שונים שנעשים בעולם, מבלי שיש לנו איזושהי הבנה או השׂגה על מה ולמה עשה ה' יתברך ככה, לאיזה צורך ולאיזו תכלית. אולם כעבור תקופה, פעמים אף תקופה ארוכה ביותר של שנים רבות, לפתע מתייצבת למול עינינו התמונה במלואה, שמובילה אותנו לראות בחוש את יד ההשגחה העליונה, שסבבה את כל הסיבות לתכלית מסויימת. אז מבינים למפרע ששׁום פרט לא ארע לחינם, כל המקרים והמאורעות שמשו כהכנה וכהקדמה, כדי שייעשו על ידם תשועה ופורקן לישראל, לכלל ולפרט.
אומר ה'חתם סופר' שנקודה זו מרמזת בפסוק: "וראית את אחרי ופני לא יראו", כלומר, אם רצונך לראות את השגחת ה' יתברך, אל לך לצפות לראות כל מקרה מהו פשרו ומטרתו מיד, היות ו'פני לא יראו'. רק לאחר שהגיעה תכלית הדבר, פעמים שאז נשזרים ומשתלבים למול עינינו כל הפרטים בשלימותם, ונתן לראות ולהבין למפרע לאיזו כוונה היו הסיבות והעניינים שסובב הבורא – בבחינת 'וראית את אחרי'.
פלאי פלאים!
מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל המשיל זאת במשלו הידוע:
בשבת אחת הגיע עובר אורח לעיר פלונית, וראה כיצד גבאי בית הכנסת מחלק את העליות והכיבודים. הסדר שהגבאי קבע לדעתו היה משונה מאד בלשון המעטה, בסוף התפילה פנה אל הגבאי ותמה בפניו מדוע כיבד את פלוני על פני אלמוני, ומדוע הקדים את זה לפני זה, ובכלל מדוע אינו מעלה לפי סדר הישיבה, וכך כל אחד ידע מתי תורו ולא יבואו לידי מריבה.
השיב לו הגבאי: "הנה באת לשבת אחת ועל כן יש לך קושיות, התכבד והישׁאר כאן כמה שבתות, או אז תיווכח לדעת כי פלוני כבר קיבל בשׁבת הקודמת, וכי אלמוני יש לו בשבת זו שמחה או יארצייט וכדומה. אז תשכיל להבין כי השׁיקולים ואמות המדה כיצד לתת את הכיבודים בכל שבת, הינם רחבים בהרבה מכפי שאתה חושב".
כך הם חיי האדם בעולם הזה, אמר ה'חפץ חיים'. פעמים נדמה לאדם כי אין דין ואין דיין, כי השׁם יתברך חלילה מגביה רשעים ומשפיל צדיקים, או שדבר פלוני שארע עמו הוא צרה עבורו, ועומד ותמה מדוע מגיע לי כל זה? היכן הוא היושר בהנהגת העולם?
אך האמת היא שחיי האדם כאן קצרים מכדי שאכן יספיק להיווכח בעיני בשר כי "משפטי ה' אמת צדקו יחדו". ראיית האדם צרה בהיקפה מלכלול את כל פרטי ההנהגה כדי להבין את עומקן ויושרן של דרכי ה'.
אמנם, אילו היה הקדוש ברוך הוא מאריך את ימיו של האדם ופוקח את עיניו, היה מבין ורואה בחוש את הסדר המופתי שעל פיו מתנהלת הבריאה, בחיי הפרט ובחיי הכלל, והיה עומד ומשתומם נוכח אמיתות ההנהגה ויושר הדין. "…תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".
עצה נפלאה כיצד להגביר אצלנו את האמונה בהשגחה פרטית, ראיתי בעבר במכתב שכתבו מאורי הגולה, מרנן הגאונים רבי משה פיינשטיין ורבי יעקב קמינצקי זכר צדיקים לברכה, כהקדמה לקונטרס העוסק בענין השגחה פרטית. תוכן הדברים כך הוא:
כל אדם ואדם נפגש בחייו במקרים רבים, שחש בעצמו כי נחלץ בדרך נס מצרה או צוקה שהתרגשה עליו, ונפגש כל העת באין ספור חסדים גלויים שמזמן הקדוש ברוך הוא לידיו, כמו דבר מה שהוצרך לו בדחיפות בדיוק ברגע זה וכדומה, והוא עומד נפעם מההשגחה הפרטית שנכח בה בחוש מול עיניו.
כמה רצוי וחשוב הדבר לרשום אותם ברשימותיו האישיות לזכרון, כדי שכל פעם שיתמודד עם בעיה דומה או צרה כזו או אחרת, יוכל לעין ברשימותיו ולהתחזק בביטחון בקדוש ברוך הוא, דווקא מתוך המקרים האישיים שארעו עמו בעבר, וזוהי עצה טובה בשביל האדם, להחדיר בלבו את האמת הפשוטה ואת ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו, ואין הקדוש ברוך הוא מסיר את השגחתו הפרטית מעמו אפילו לרגע אחד.
כך גם שמעתי מהגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי', בשם מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביציק זצ"ל: "יותר מאשר יכול האדם להשׂיג על ידי ספרי מוסר העוסקים בענין אמונה ובטחון, מסוגל האדם להשׂיג מהמתרחש אצלו אישית!…"
זהו למעשה פשר התופעה, שאנו זוכים בדורות האחרונים לראות גלויי השגחה פרטית. כך כתב הגה"צ רבי ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל, בספרו 'אגרות דעת' (אגרת קי):
"אנו חיים בבור עמוק של הסתרת פנים, ומובטחים ישראל לעשות תשובה לפני ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, ממילא צריך שיתראה ויתברר דאכן יש אלוקים בישראל, כדי לשוב ולידע למי לשוב. ועל ידי זה באים פרשיות מפלאות של השגחה פרטית אשר רק הוא יתברך מצילנו ויכול להצילנו… ובזה נפנה כל לבבנו רק אליו!… ".
הגה"צ רבי זיידל אפשטין זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת 'תורה אור', סיפר סיפור מדהים אודות ידיד נעוריו מישיבת גרודנא, הגאון רבי אפרים צבי בילסטוצקי זצ"ל הי"ד. רבי אפרים צבי נמנה על אחד מבכירי הישיבה, ולאחר נשׂואיו שימש כריש מתיבתא בישיבת רמיילעס בוילנא, בשׁואה האיומה נעקד על קדוש ה' יחד עם כל בני משפחתו.
בשנות עלומיו אירע עמו מעשה מאלף, שהיה נראה לכאורה כ'הסתר פנים' אולם לאחר זמן נוכחו הכל כמה רחמי שמים מונחים בזה:
בימי בחרותו חלה אפרים צבי במחלת השׁחפת, מחלה חשוכת מרפא באותם ימים, הוא טופל על ידי רופאים בורשא, והם המליצו לו כי לצורך בריאותו עליו לנוח כל החורף, לא להרבות במאמץ. כעצת הרופאים נסע לעיירת מרפא בפולניה בשם 'אוטווצק', ובחסדי שמים הבריא למעלה מן המצופה, "אך גם אז ידענו" – אמר רבי זיידל – "שיש לשמור על בריאותו במיוחד כדי שיחלים לגמרי ממחלתו".
המנהג בישיבה היה, שלקראת סוף הקיץ נסעו בעלי היכולת מבין הבחורים לפוש בעירה 'לונא' הסמוכה לגרודנא. בחורים שהיו חסרי יכולת, היתה הישיבה משתדלת בעקיפין לעזור להם לנסוע, במיוחד למצויינים ולחלשים שבהם, כדי שיפושו ויחליפו כח ויוכלו להמשיך ללמוד ביתר עז.
באותה שנה נגשו כמה בחורים לאחד מראשי הישיבה, הגאון רבי שרגא פייבל הינדס זצ"ל, חתנו של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, ומי שהיה ממונה על ניהולה הכלכלי של הישיבה, ובקשו ממנו לסייע לבחור אפרים צבי לנסע ללונא, בעקבות המחלה הקשה שחלה בה. אולם רבי שרגא פייבל השיבם כי היות והשׁנה סובלת הישיבה ממצוקה כספית גדולה, לא יתאפשר הפעם סיוע כספי מצד הישיבה לבחורים החלשים כפי שהיה בעבר.
בתחילה נסו הבחורים להתווכח עמו על כך וטענו: "מה הפרוש אין כסף? הרי מדובר בפקוח נפש? אפרים צבי חייב לנוח שלא תשוב חלילה המחלה, והישיבה מחוייבת לעשות עבורו גם אם אין כסף!". אולם רבי שרגא פייבל נשאר איתן בדעתו: "אין כסף!", אמר בפסקנות, כשהוא מנמק: "ממי שיכול הייתי ללוות עבור הישיבה כבר לוויתי, וממי שיכול הייתי שלא לפרוע לא פרעתי, וכי ברצונכם שחלילה אגנוב למען מטרה זו?", שאל בתמיהה. הבחורים כמובן לא האמינו לדבריו וכאבו מאד, אך בלית בררה נשאר אפרים צבי בישיבה, וגם בשׁנה לאחר מכן לא נסע.
באותה שנה דובר לאפרים צבי נכבדות, שדוך עם בת אחיו של גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל ה'אחיעזר' ורבה של וילנא. משפחת הכלה בררה בישיבה אודות הבחור ושמעו הטוב הגיע לאזניהם, וחפצו בו לחתן.
אמנם לפני סגירת השׁידוך גונבה לאזניהם השׁמועה, כי הבחור חלה לפני שנים ספורות במחלת השׁחפת, והסתפקו אם להמשיך בשׁידוך. הוחלט להעלות את השׁאלה על שולחנו של הדוד, רבן של ישראל רבי חיים עוזר. הוא הציע שיבררו מה היה עמו מאז שהבריא, ואם עדיין ניכרים בו סימני חולשה ממחלתו בעבר.
ואכן בררו בני המשפחה בישיבה ושמעו שהבריא לגמרי. שאלו האם נסע להבראה מאז, והבחורים השיבו שלא נסע זה שנתיים להבראה. תשובה זו סיפקה את משפחת הכלה, כי אם אפרים צבי בריא על אף שלא נסע להבראה, אין זאת אלא כי הוא מחוסן לגמרי מפני המחלה, ואכן כך יצא השׁידוך אל הפועל. בזכות כך זכה רבי אפרים צבי להיכנס לבית גדול זה, משפחתו של רבי חיים עוזר, ולהתמנות למגיד שעור מפאר בישיבת רמיילעס בוילנא.
רבי זיידל ציין ממעשה זה את גודל חסדי השׁם יתברך, כיצד מטמין הקדוש ברוך הוא את חסדיו במצב שנראה לכאורה 'הסתר פנים', ומשׁם בדיוק צומחת הישועה.
השגחה פרטית שבטלה את ליל 'ניטל' בוואלוז'ין
מעשה עצום של 'השגחה פרטית' שאירע בישיבת וואלוז'ין, ספר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השׁרון, בשם אביו הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל, רבה הראשון של רמת-השׁרון:
ידוע המנהג העתיק שלא ללמוד תורה בלילה הידוע בכנויו 'ליל ניטל', ביום שבו אומות העולם חוגגים את לידת אותו האיש, ליל אידיהן. אולם בישיבת וואלוז'ין למדו כרגיל, ובעקבותיה נהגו כל ישיבות ליטא, שלא לבטל את סדרי הלימוד ביום זה. אגב אודות מקור מלה זו 'ניטל', יש אומרים משׁום שאותו האיש 'נתלה', ויש אומרים שזהו קצור של שתי מלים "ניט-לערנען", תרגום: 'לא ללמוד', וישנם עוד פרושים בזה.
אך רבי צבי יהודה ספר פרט לא ידוע, שבתחלת יסוד הישיבה בוואלוז'ין נהגו גם שם לא ללמוד בלילה זה, ורק מאוחר יותר ביטלו את הדבר. הסיבה לכך נעוצה במעשה נורא שאירע בישיבה. כך היה המעשה:
רבי חיים מוואלוז'ין, ראש ומייסד הישיבה, נהג מדי פעם לסור להיכל הישיבה בלילות. פעם אחת הגיע לישיבה בליל 'ניטל', ובית המדרש היה ריק מתלמידים. והנה בעוד הוא צועד למקומו בהיכל הישיבה, ראה לפתע גמרא שנופלת מארון הספרים על הרצפה, וייגש רבי חיים למקום, הרימה, נשׁקה והחזירה למקומה. הוא מתרחק צעדים ספורים ושוב שמעה אזנו חבטה, הוא סובב את ראשו וראה שוב את אחד מכרכי הגמרא שנופל על הרצפה, ניגש רבי חיים והחזירו למקומו. כך חזר המקרה על עצמו בפעם השׁלישית שנפלה גמרא מהארון, ורבי חיים מהר להרימה…
כראות רבי חיים את הפליאה המוזרה הזאת, הבין שיש כאן רמז משׁמים, ומיד שלח את השׁמש להעיר את כל תלמידי הישיבה, ולהזמינם לבוא לבית המדרש. לאחר שהתאספו כלם, ובית המדרש היה מלא מפה לפה בהמוני לומדים וקול התורה בקע ממנו, לפתע נכנסו לבית המדרש אנשי השׂררה וראשי המשטרה של העירה וואלוז'ין, והסתכלו כה וכה אל קהל הלומדים. רבי חיים קבל את פניהם בברכת שלום, ושאלם מהי מטרת ביקורם כאן באישון לילה? הם התחמקו מלהשיב, רק היתה ניכרת הבעת שביעות רצון על פניהם.
למחרת נודע הדבר, כי היתה הלשנה של המוסרים בפני השׁלטון הנוצרי, שהיהודים מבזים את הנצרות בכך שהם מבטלים תורה באותו ליל חגא, והוחלט לשלוח פקידים לאמת את נכונות השׁמועה. בחסדי שמים הם באו לישיבה בשעה שכבר התמלא בית המדרש בלומדים, וחזרו והצהירו שבמו עיניהם הם ראו את כל תלמידי הישיבה לומדים בשקידה, וכל העלילה הזאת הנה שקרית לחלוטין.
הואיל והתרחש נס באותה שנה בליל ניטל, ראה רבי חיים בכך רמז משׁמים שחפצים שלא יבטלו תורה בלילה זה, וקבע שכך ינהגו גם בשׁנים הבאות, לא יבטלו את בית המדרש בליל 'ניטל'.
אסיים ברעיון יפה שימחיש את הענין:
מעשה באברך ירושלמי שפרנסתו עלתה לו בקושי רב, ומצבו הכלכלי היה בכי רע. בלית בררה הוצרך לכתת רגליים לארצות ניכר, להסתובב בין נדיבי עם ולהתרימם כדי להשׂיא את צאצאיו.
באחד הימים נכנס לביתו של עשיר גדול עתיר נכסים, וביקש את תרומתו. הלה החל לצעוק עליו צעקות רמות והפליא בו טעונים קשים: "כיצד אינך מתבייש לבוא ולהתרים אותי? הרי אני עובד כל כך קשה על כספי. לא ישן לילות מרוב מתח ודאגה מעסקי. מבוקר ועד ערב אני עסוק בהצלחתם, ואילו אתה… בן ישיבה 'פרזיט', אינך עושה דבר… אינך מתבייש להעיז פניך לבוא ולדרוש ממני כסף?"
האברך עמד ושמע את הכל בשוויון נפש ובדומיה, מבלי להוציא כל הגה מפיו, ומבלי להראות שום סימני רתיעה. לאחר דקות ארוכות של צעקות, הוציא העשיר שלוש מאות דולר והעניק לו…
לפני יציאתו מהבית, שאל אותו העשיר: "אינני מבין אותך, אבקש שתסביר לי משׁהו: אני עומד וצועק עליך במשך דקות ארוכות, כיצד אתה נשאר כה קר ואדיש כאילו הדבר אינו נוגע ללבך כלל? וכי באמת אין זה מכאיב לך שאני צועק עליך?…"
השיבו האברך: "אומר לך את האמת, לפני שיצאתי מהבית לאסוף כספים בחוץ לארץ, הצטיידתי ברשימה מסודרת של כתובות בהן אני אמור לבקר. אחת הכתובות שהופיעה ברשימה היא הכתובת שלך. במשבצת הערות נכתב אודותיך כך: 'האיש צועק רבע שעה, אולם בסוף נותן שלוש מאות דולר'. והיות שידעתי כי מצפה לי מתנת יד הגונה לאחר קיתון הצעקות, הרגשתי שהצעקות הן רק 'היכי תמצי' כדי לקבל את התרומה, והוקל לי לקבלן…"
זוהי בדיוק נקודת האמונה. כאשר האדם קובע בלבו שהכל מתוכנן ונעשה בגזירת עליון, הקשיים אינם מעיקים עליו! האמונה הזאת נוטעת בו את ההכרה שזהו חלק מהתהליך שהוא אמור לעבור, והכל לטובתו. הידיעה הזאת מחזקת אותו ונוסכת בו תקוה לעבור את הקשיים בצורה קלה יותר.
(קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')