"וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר כ"ט י"ב)
עליתי לאוטובוס, קו חמישים וארבע, ושמחתי לראות פנים מוכרות אחד מהשכונה. קדמתי פניו בשלום לבבי ונעניתי כהלכות תשעה באב בו עונים שלום לעם הארץ בשפה רפה. חשבתי, אולי הוא אבל, רחמנא לצלן. קלעתי למטרה.
שאלתי: מה נשמע?, ואמר: אל תשאל, לא מבשרים בשורה רעה מכרתי את המכונית. טוב, יש הלכה בנדון, איך מנחמים. אמרתי: המקום ימלא חסרונך (ברכות ט"ו, ע"ב), ולא קבל תנחומים. ממש, אין מכונית מתה אלא לבעליה. העלה זכרונות, איך היטיבה עמו בחייה, מכונית כשרה העושה רצון בעליה. אוי מי יתן לו תמורתה.
ניסיתי לומר שהקב"ה הקדים רפואה למכה, והמציא לו תחבורה ציבורית נוחה. אינו צריך למלא דלק. ולחפש מקום חניה. ואינו עומד בפקקים, וחצופים אינם עוקפים אותו, ולא צופרים לו מאחור. ויש לו נהג, והוא יכול ללמוד בדרך, לישון או לפטפט, ולא היה אל מי לדבר. הרגיל עצמו למכונית, וחש עצמו גדם בלעדיה.
חשבתי לעצמי: כמה מאושר אני, שלא התמכרתי למכונית, ולדברים רבים נוספים!
שמעתי, שפרנסי קהילה עלו אל הרב. הודיעו שנדברו עם בעל חנות הכובעים. הרב יכנס ויבחר לעצמו מגבעת מהודרת, תשורת הוקרה מהקהילה. הרב חובש את המגבעת שהוריו המנוחים קנו לו לחופתו, לא תואר ולא הדר לה, הם מתביישים לראותו בה. החליטו לממן קנית מגבעת חדשה.
ענה שהיוזמה מחממת את לבו, הוא מוקיר אותה מאוד, והרי הוא כאילו התקבל, אבל ירשוהו נא להמשיך ולחבוש את מגבעתו…
הבינו, והתכוננו גם לזה: אם הרב בגדר "שונא מתנות יחיה", ישלם סכום סמלי של עשרה שקלים… חייך: "יודע אני שהמגבעת נראית זוועה, ואני מוכן לשלם את מחירה המלא של מגבעת חדשה, ויש באפשרותי. אבל בסופו של דבר תעלה לי מיליון, ומיליון אינה שווה"…
מיליון?! על מה הוא מדבר!
"אסביר לכם", אמר הרב. "ארכוש מגבעת נאה ומהודרת. ואראה בה נלעג ומשונה: חליפה כה מהוהה ישנה נושנה ומגבעת כה הדורה, ממש נזם זהב באף אתם יודעים מי, אין ברירה, איני רוצה להראות נלעג, ואפנה לקנות גם חליפה. ומה, מתחתיה יצוצו הנעלים המרופטות ומעוקמות? נקנה גם נעלים חדשות. נו, רק זה חסר לי. שאראה כמלך ביפיו והרבנית תשתרך בשמלתה הישנה. הן משנה מפורשת היא, שהאשה קודמת לאיש לכסות (הוריות י"ג, ע"א).
ועכשו, תארו לכם: עומדים הרב והרבנית הדורים בלבושם, וישבו על הכסאות המרופטים והצולעים, ויסבו לשלחן הרעוע? אין בעיה, קונים כסאות נוחים ושולחן חדש. ואם אינם תואמים לארון הספרים המורכב מלווחי ארגזים, קונים ארון ספרים מהודר, בעל דלתות זכוכית. אמת, צורם הניגוד בין אריחי הרצפה השחוקים לרהוט הנאה, אבל אפשר להסוותו בשטיח מקיר לקיר. כמה זה עלה לי, עד עכשו?" הפרנסים בקיאים בחשבון, זה עולמם. כמה עשרות אלפים, לא נורא. וזה כדאי, באמת כדאי להחליף את הסלון, כבוד התורה. רואים הם בעיני רוחם את הסלון המהודר –
"וכעת, בואו איתי. הכנסו למטבח. כשיש כזה סלון, אפשר להשאירו כך?!"
סקרו, והאחד אמר: "האמת ? לא כדאי להשקיע. כדאי כבר להחליף דירה".
"לכך התכוונתי", אמר הרב, "הרשו לי להשאר עם כובע הישן"… וזו הסוכה, דירת הארעי.
דווקא משום שנעננו ברצון, וקבלנו שנה טובה ומבורכת, נרסן עצמנו ומושגינו. ויבואו עלינו כל הברכות, וישיגונו!
(מתוך "והגדת סוכות")