מלבד גודל מעלתו של אברך השוקד על לימודו בהיכלי הכולל, הידועה למכביר, אף לעצם השהיה במקום קדוש כזה שבו יושבים בו לומדי תורה בהתמדה רבה ובחדוותא דשמעתתא, יש השפעה מכרעת על המשך חיי האדם.
וכך התבטא כ"ק האדמו"ר מסקווירא זצ"ל: "אמנם ידעתי שלא כל תלמיד מלומדי הכולל עוסק בתורה כרצוי, עם זאת, רצוני שגם תלמידים כאלו שאינם לומדים, יישארו שנתיים בין כותלי בית המדרש ולא ייצאו מיד למסחר ברחובות עיר".
שח הרה"ח רבי זלקא קארן ע"ה, מנהל הכוללים בסקווירא: בראשית שנות הכולל הסתופף בצלו אברך שמטבעו לא התחשק לו ללמוד, ואת מיטב שעותיו בכולל הוליך לאבדון. שאלתי את פי רבינו זי"ע – וכי גם אדם כזה יש להחזיק בכולל ולתת לו תמיכה חודשית?!
ענה לי רבינו: "שיקפוץ על הספסלים וירוץ על השלחנות – אבל כאן יישב… ["אויף די בענק זאל ער שפרינגן, אויף די טישן זאל ער לויפן – אבער דא זאל ער זיצן…"]. חלף זמן, וכשהלה עזב את הכולל קיבל עליו תחלה משרה תורנית כמלמד דרדקי, תחת לצאת למסחר ברחובות.
קרא לי רבינו ואמר: "הנך רואה? על כל יחיד זה משפיע לטוב!"
שוב מעשה: אברך מסוים שלא ראה סימן יפה במשנתו רצה לצאת מהכולל כשנה לאחר נישואיו, אלא שנבצר ממנו לעשות זאת בעקבות דרישתו הבלתי-מתפשרת של האדמו"ר זי"ע. מישהו קבל על כך בפני הרבי: "איך יתכן לחייב אברך כמוהו לשבת בכולל ללא תועלת, הלא הוא מבטל את עיתותיו לריק?!".
נענה לעומתו רבינו: "כ'ווייס, כ'ווייס… [יודע אני גם יודע], ברם, אלמלי הכרת אותו טרם בואו הנה ללמוד תורה, הרי שגם אתה היית מודה על הרווח הרוחני שהוא קיבל משהותו בכולל (ספר היובל למרכז הכוללים דשיכון סקווירא, עמ' 64.)
(גיליון 'ותלמודו בידו', סקווירא, פרשת ואתחנן)