"ושבת עד ד' אלוקיך" ל' ב'
ראש השנה הוא זמן שבו צריכים להתקדם במשהו, לקבל על עצמנו איזו שהיא קבלה, לא להסתפק בדברים שוליים. המגיד מדובנא המשיל על כך משל נפלא: למלך אחד היה בן יחיד, מפונק ביותר. ציוניו בלימודים היו נמוכים, וגם התנהגותו לא היתה כשורה, בכל זאת אהב אותו אביו בהיותו בנו יחידו.
באו חכמי המלך וטענו לפניו: "אדוננו המלך, אם רוצה אתה שבן זה ישב על כיסאך בבוא היום, יש לך רק עצה אחת – זרוק אותו מהבית ושלח אותו ללמוד מקצוע באיזשהוא מקום, אולי יתפוס את עצמו. אם לא תעשה זאת כעת – אחר כך יהיה מאוחר מדי!".
הבין המלך כי בנו נמצא בתהליך של הדרדרות, ואם רצונו להציל אותו – מוכרח הוא לעשות זאת, למרות הקושי, ושמע לעצתם. באמצע הלילה השקה את הבן משקה חריף, וכשישן ולא הרגיש כלום לקח מרכבה, הכניס אותו פנימה ונסע איתו לקצה המדינה, כשהוא עצמו לבוש בבגדי מלכותו. בשש בבוקר הגיעו לעיר רחוקה ושם ראו שלט: "חייט – מקבל תיקונים והזמנות לבגדים חדשים".
המתין המלך עד שבע בבוקר ואז דפק על דלתו של החייט. לשמע הנקישות פותח החייט ונדהם: "אדוני המלך, במה זכיתי לביקור שלך?"
"יש לי בן יחיד. אני רוצה שתלמד אותו להיות חייט".
צחק החייט: "מה חטאתי? מה עוויתי? המלך עושה ממני צחוק… מי שמע על דבר כזה, בן המלך יהיה חייט?!
"איך תרצה שאלמד אותו על רגל אחת? זה לוקח שנה!"
"שנה לוקח ללמוד לתפור?" – תמה המלך.
"כן"
"וכמה עלי לשלם?"
"אדוני המלך יקבל אותו מחיר כמו לכולם. אלף רובל לשנה, וזה כולל כלכלה, דיור – הכל באלף רובלים". ביחס למלך, מחיר כזה הוא כמו עשר אגורות בעינינו. הוציא את הכסף מכיסו ועמד לשלם, אבל החייט עצר אותו.
"לא! איני לוקח כסף מראש. אחרי שלושה חודשים אשלח לך תעודת שליש ראשון – ואתה תשלח לי שלוש מאות שלושים ושלושה רובל. בשליש השני עוד שלוש מאות שלושים ושלושה רובל, ובסוף השנה את היתרה – שלוש מאות שלושים וארבעה רובל. אחר כך אתה יכול לבוא ולקחת את בנך".
שומע המלך ומסכים. מוודא שהחייט יתנהג יפה אל הבן, והולך.
קם הבן מהשינה בשמונה בבוקר ומוצא את עצמו בבית החייט. עד מהרה מודיע לו החייט: "אתה הולך לעבוד עם כל הנערים פה!".
"אני בן מלך. אני לא עושה כלום!", מתמרד הבן.
"אתה בן מלך? היית בן מלך. היום אתה אצלי בבית ואתה עובד כמו כולם. לא עובד – אין אוכל!"
אין אוכל – הוא לא מוכן לעבוד… עד הערב שבת רעב, למחרת בבוקר הבין שהוא שבוי ואין לו ברירה, ניגש לפס הייצור והתחיל לעבוד.
חלפו שלושה חודשים, והמלך מקבל מכתב מהחייט: "הבן שלך סיים את השליש הראשון בהצטיינות. ציון מאה. שלח לי שלוש מאות שלושים ושלושה רובלים".
מסתכל המלך ואינו מאמין: מאה? שליש ראשון בהצטיינות?
בא למלכה ואומר: "סוף כל סוף מצאתי מישהו שיחנך את הילד שלי… במקום שלוש מאות שלושים ושלושה אני שולח לו שבע מאות".
"שלח לו כפי שסיכמתם" – יעצה המלכה – "בהמשך תמיד תוכל להוסיף".
בסוף השליש השני שוב התקבלה תעודה בארמון: הבן סיים את השליש השני בהצטיינות, יותר משאר התלמידים. ציונו: מאה פלוס.
לוקח המלך את ממחטתו, מוריד דמעות כמים. סוף כל סוף מישהו מצליח לחנך את הבן, את הילד שלו…
בקוצר רוח הוא מחכה לסוף השנה, לשובו של הבן. אלא שסוף השנה מגיע – ושום מכתב אינו מתקבל. הוא מחכה עוד שלושה חודשים ואין שום מכתב. שנה וחצי חולפות – ומהחייט לא מגיע שום אות חיים.
טלפונים לא היו, וכשגברה הדאגה החליט המלך לנסוע לראות מה שלום בנו, עלה על מרכבתו ונסע כל הלילה, הגיע לביתו של החייט ושאל אותו: "למה לא שלחת לי את התעודה של השליש השלישי? מה שלום הבן שלי?".
"הבן שלך?", מגיב החייט. "אדוני המלך! אתה רואה את השיש כאן? את השיש אני אצליח ללמד תפירה ולא את הבן שלך! אתה רואה כאן את הפלדה? את הפלדה אפשר ללמד תפירה – ולא את הבן שלך!… חצי שנה אני מנסה להסביר לו איך מכניסים חוט בתוך מחט. המחט נשברת, החוט נקרע, האצבע נדקרת – והוא לא תופס! ראש אטום! בחיים שלי לא ראיתי כזה קשה הבנה כמו הבן שלך! הוא לא יודע להשחיל אפילו חוט פשוט במחט פשוטה. עשרים מחטים כבר נשברו, החוט נגמר – והוא עדיין לא יודע!…"
"סליחה?" – מתפלא המלך – "כשכתבת שאת השליש הראשון הוא סיים בהצטיינות, חשבתי שהוא יהיה חייט עולמי. בשליש השני כשכתבת שהוא סיים בהצטיינות יותר מכל התלמידים, אמרתי: בודאי יהיה חייט מדופלם, אולי אפילו חייט של המלך. עכשיו אתה אומר לי שהוא לא יודע להכניס חוט למחט… מה הוא כן יודע? מה כן הצלחת ללמד אותו בשני השלישים הראשונים? במה הוא הצטיין?"
נענה החייט ואמר: "אדוני המלך, מיד אסביר לך את שיטת הלימוד אצלי. יש לי שיטה שהוכיחה את עצמה. חייט נוהג לשבת כל היום בבית ולהשתעמם [פעם לא היו אמצעי תקשורת]. מה יעשה החייט כדי שיהיה לו חשק לתפור, ולא יתבלבל ובחוסר ריכוז יגזור במקום הלא נכון? – מנגן לעצמו ניגונים ערבים. לכן, בשליש הראשון של השנה אני מלמד את התלמידים את כל הניגונים של הימים הנוראים. ככה הוא יושב, וכשהוא תופר הוא מזמר 'אדון הסליחות, בוחן לבבות…', ויש לו חשק לתפור".
"בשליש השני אני לוקח בד של חליפה, מצייר עם גיר את המקום שצריך לקרוע, והתלמידים צריכים לקרוע במומחיות לפי הסימן שלי. הבן שלך הצטיין במיוחד בשליש השני, אדוני המלך, אינך יודע איך הוא קורע… על ימין ועל שמאל… תוך שתי דקות הכל קרוע, הוא קורע גם במקום שלא סימנתי… הוא אלוף בקריעה…
"בשליש השלישי אני לוקח את החוט ומנסה להסביר להם איך לתפור. וכאן, מה אומר לך, הוא לא תפס כלום!".
שמע המלך את הדברים ואמר: "חייט, חייט! האם שלחתי את בני כדי שתלמד אותו ניגונים של הימים הנוראים? כלום צריך אני שתלמד אותו לקרוע בדים? בבית שלי הוא כבר התמחה בקריעה… היה קורע ב'מומחיות' שטיחים, קורע וילונות… שלחתי אותו כדי שתלמד אותו משהו קטן לתפור, משהו קטן לתקן – אם את זה לא לימדת אותו מה כן לימדת אותו?!"…
הניח המלך את ראשו בין ברכיו ופרץ בבכי: "איזה בן לא-יוצלח יש לי?! ניגונים הוא יודע, לקרוע הוא יודע, אבל אם לתפור אינו יודע, ואפילו לא משהו קטן, מה שווה הכל?!"…
והנמשל – אומר המגיד מדובנא – נוקב ויורד עד התהום: מגיע ראש השנה, ואנו מנגנים את הניגונים של הימים הנוראים. אבל ראש השנה זה לא ניגונים… יש כאלו שמנסים לחתוך תפוחים ולטובלם בדבש, אבל ראש השנה גם לא נועד לחתוך תפוחים…
ראש השנה הוא זמן שבו צריכים להתקדם במשהו, לעשות משהו, אפילו קטן. אם את זה אנחנו לא עושים – מה כן עשינו?!
הקב"ה מבקש: שובו אלי, עשו פסיעה אחת קדימה!
פעם העזתי לשאול אברך שגר בשכנותי, מה הוא קיבל על עצמו בימים הנוראים. האברך אמר לי שהוא קיבל על עצמו קבלה אחת, לומר ברכת "אשר יצר" בעמידה, מילה במילה. "זה לוקח לי דקה – אבל אני לא עושה את זה מהר!" – הדגיש לי: "מילה במילה!".
שמעתי ואמרתי לעצמי שיהיה לו בהצלחה.
הגיע חודש שבט, שאלתי אותו: "אתה עוד עומד בקבלה שלך? אתה זוכר לומר לאט לאט את 'אשר יצר'?".
אומר לי האברך: "לקרוע את ים סוף קל יותר מאשר לעמוד ב'אשר יצר'…".
"למה?"
"שלא תשאל. אני עומד לצאת לישיבה, מונית מצפצפת לי למטה, ואני צריך לעצור להגיד 'אשר יצר'. תמיד בדיוק ברגע זה הטלפון מצלצל, ואשתי מזכירה לי לקנות לה: שעועית, מלפפון חמוץ, סנו לרצפה וסנו למייבש… תמיד כשאני נעמד לברך, הילד מבקש שאני אחתום לו על פתק כי הוא מאחר היום…
"המונית למטה מצפצפת, האישה מצפצפת, הילדים מצפצפים- ואני צריך להגיד 'אשר יצר'!…"
"נו, ונפלת?"
"לא. כשאני מגיע ל'אשר יצר' , אני נעמד ליד הדלת, מנשק את המזוזה, ומתחיל לברך. המונית למטה מצפצפת? – שתצפצף. זה לא מעניין אותי. אני כעת באמצע ברכה. 'גלוי וידוע לפני כיסא כבודך'… הילד רוצה פתק? – זה לא מעניין אותי. אני עכשיו אומר 'אשר יצר'. הטלפון מצלצל? אני עומד ומברך, וכשאני אומר 'אשר יצר' כל העולם מת…".
שמעתי את התיאור וחייכתי לעצמי. בחודש אלול לאחר מכן, פגשתי את הבן שלו בשיעור בשבת. שאלתי אותו: "מה שלום אבא שלך?". והוא ענה: "תופעות משונות עוברות על אבא שלי".
"תופעות משונות? מה קרה לו?"
"אני לא יודע בדיוק. גם אמא לא יודעת מה קרה לו. כל פעם כשהוא צריך לברך 'אשר יצר', הוא לוקח את הראש ומניח על המזוזה. מישהו יכול להסביר לי מה הקשר בין 'אשר יצר' למזוזה?!"
ברגע ששמעתי את זה, הבנתי שהוא שומר מכל משמר על הקבלה הקטנה שקיבל. וכיום- היודעים אתם כמה התקדם אותו אברך? כמה התעלה? אני רואה אותו ברחוב ומתפעל מיראת השמיים שלו! וכל זה בגלל קבלה אחת קטנה…
שמעתי על אדם שקיבל על עצמו לברך ברכת המזון מתוך ברכון. פעם בחג הסוכות, באמצע ברכת המזון, עזב את הסוכה, הלך הביתה והביא ברכון אחר. שאלו אותו: "למה הלכת באמצע?"
והשיב: "קבלתי על עצמי לברך מתוך ברכון, וכאן יש מילה אחת מטושטשת ומחוקה. אם קבלתי על עצמי, אני צריך לרוץ להביא ברכון אחר, כדי להגיד את המילה הזאת דווקא מתוך ברכון ולא בעל פה!". אפשר לקבל משהו קטן, כמו: לחלק את הברכה לשלושה חלקים – ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, בורא פרי העץ- אבל לעשות משהו!
(מתוך הספר 'דורש טוב- אלול ראש השנה')