סיפר הרב מאיר לוריא ז"ל, מנכ"ל 'החינוך העצמאי', מעשה על מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל:
באחד המקרים בא אלי יהודי עם אשתו וביקש שאסדר לאשתו העברה לבית ספר קרוב יותר. "קשה לה", אמר, "היא צריכה לצאת כל בוקר בשעה 7:30 כדי להגיע לעבודה בזמן, וזה קשה".
והוא תיאר באוזניי את סדר יומו: הוא עצמו – אמר – לא יכול לטפל בענייני הבית כי הוא יושב ולומד כל היום, ואשתו – כך הסביר לי – חייבת כל בוקר לקום מוקדם, עליה להספיק להכין סנדויצ'ים לילדים וגם לבעלה, ולא תמיד היא מספיקה להכין; בבוקר היא צריכה להספיק לשלוח את הילדים לגן ולבית הספר, וכשהוא בא בצהרים צריכה ארוחת הצהרים שלו להיות מוכנה, ולפעמים היא חוזרת מאוחר והאוכל לא מוכן. לאחר מכן הוא צריך לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד; אחר הצהריים היא צריכה לבשל, ועליה אף לערוך קניות במכולת, וכמובן שכשהוא בא בערב חייבת ארוחת הערב להיות מוכנה כי הוא יוצא מיד ללמוד; ובערב היא צריכה להכין את השיעורים לבית הספר ולהשכיב את הילדים, בקיצור, יום עבודה מפרך. קשה לה לעמוד בו, ולכן הוא מבקש העברה למקום עבודה קרוב יותר, שזה יכול לסייע לה.
שאלתי אותו: מתי אתה קם והולך לתפילה? אתה לא יכול על הדרך לקחת את הילדים לגן ולבית הספר? וכשאתה חוזר מבית הכנסת, אתה לא יכול להיכנס למכולת ולקנות את מה שצריך לבית? מה יקרה אם תקום מוקדם יותר ותכין את הסנדויצ'ים לילדים וגם לאשתך? ומה יקרה אם בערב תעזור לה קצת, ותוריד מדי פעם את פח הזבל או אפילו תשטוף את הרצפה לעתים? מה, אתה תייר בבית שלך?…
האיש התנפל עלי בזעם, והוכיח אותי על פני שאני 'שונא תורה'. אשתו, בכל אופן, לא קיבלה העברה…
באחד הימים הזדמנתי לבית ראש הישיבה הרב שך זצ"ל. הוא ישב מול הדלת, וברגע שראה אותי קם ורץ לקראתי, תפס אותי בשתי ידיי ואמר בהתרגשות: "טוב מאוד, טוב מאוד, ברוכים תהיו!". לא הבנתי לפשר התלהבות זו, שאלתי: מה קרה? ואז סיפר לי: "היה אצלי מישהו וסיפר לי את תוכן השיחה שלכם אתו. טוב מאוד ענית לו".
נדהמתי, כי זכרתי שדיברתי אתו קשות והטחתי בו מילים חריפות. שאלתי בזהירות: האם סיפר את כל מה שאמרתי לו? הרב שך השיב: "לפי רוח הדברים אני חושב שכן". ואז לפתע שאל אותי בחיוכו האבהי המפורסם: "מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו שצריך כך לעזור בבית? האם אתה עצמך 'נאה מקיים' או רק 'נאה דורש'?"
עניתי לו: אינני יודע אם אני 'נאה מקיים', בכל אופן אני משתדל. הצורה בה האיש התעלם ביודעין מהחובה הזאת, הרגיזה אותי מאוד, על כן עניתי לו כפי שעניתי. סיפרתי לראש הישיבה על "בית הספר" שבו התחנכתי לכך, הלא הוא סבי הגדול רבי מתתיהו לוריא, שלא פסק מתלמודו, ובכל זאת לא תשוער העזרה שהושיט לסבתי בבית.
"כך צריך להיות!" ענה ראש הישיבה. "וכי אני לא עזרתי לאשתי ככל יכולתי?!"
שאלתי: מה ענה ראש הישיבה לאיש?
"עניתי לו: אם תתנהג כפי שאמר ר' מאיר, אבקש שבשנה הבאה יסדר העברה לאשתך, אבל אם תמשיך להתנהג כהיום, אבקש שיפטר אותה, והיא תשב בבית למען תחיה כאדם נורמלי. אשה זה לא עבד ולא שפחה, ודע לך שאדאג שידווחו לי אם שינית מדרכך הנוכחית"…
(יערב נא שיחי, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו' בלק תשע"ט)