שאלו הח"ח: "אמור לי ר' זליג, האם אשתך מכינה פשטידה לכבוד שבת?", ענה ר' זליג: "ודאי!". המשיך הח"ח ושאל: "אם היה עולה בדעתך לאכול את הפשטידה בערב שבת, האם אשתך נותנת לך?", ענה ר' זליג: "ודאי שאשתי לא היתה נותנת לי לאכול את הפשטידה המיועדת לשבת, בערב שבת"…

"לך לך מארצך"

עמידתו של ר' משה בראשות הישיבה, הטילה עליו אחריות לדאוג לא רק לשלמותה הרוחנית של הישיבה ותלמידיה, אלא גם על הצד הגשמי, וכך נאלץ ר' משה פעמים רבות להתנתק מישיבתו ותלמידיו האהובים, ולקחת את מקל הנדודים לנסות ולהשיג כסף למען הישיבה.

אישיותו הגדולה ופקחותו של ר' משה, כבשו את לבבם של גדולי העשירים במוסקבה, קייב ופטרבורג, שהתרשמו מאד מאישיותו הדגולה. הם קבלוהו בכבוד רב, והחשיבו את ביקורו של ר' משה אצלם כזכות גדולה. כך הצליח ר' משה להשיג מהם תרומות נכבדות, שהועילו וסייעו לקיומה של הישיבה.

חלק מאותם עשירים היו אלו שבזמנו תרמו רבות לואלוז'ין, השם ר' משה קינישנער היה מוכר להם עוד מאז, והם שמחו לעזור לו ככל שיכלו. אחד מאותם עשירים אף נהפך לידידו האישי. האיש ששמו היה 'מר ויסוצקי', היה בעל תשלובת תה גדולה, ובנוסף לכספים הרבים שתרם לישיבה, אף נהג לשלוח לר' משה כל שנה ארגזי סיגריות, שהספיקו לתצרוכתו של ר' משה לכל השנה…

הגבירים היהודים נהנו לשוחח עם ר' משה וליהנות מפיקחותו. פעם בעת ביקורו של ר' משה בעיר קייב, שאלו בנקאי יהודי מקומי, מדוע הינו מגדל פאות ארוכות כ"כ, הלא מעיקר הדין אפשר להסתפק בקצרות מהן? ענה לו ר' משה תוך כדי חיוך: "אמשול לך משל: אב ביקש פעם מבנותיו כי תכנה לו משקה. כל בת השתדלה לפי דרכה והבנתה להשביע רצון אביה. האחת הכינה בשבילו כוס עם מים בלבד, השניה הכינה לו כוס עם תה, השלישית שכר, הרביעית יין. אף כי האב לא ביקש אלא משקה, הרי כל אחת הבינה ומילאה את בקשתו באופן אחר. וכל אחת לפי הרגשתה ביחס לאביה, עמלה למלאות את רצונו. כך", אמר ר' משה, "מהתורה אנו למדים כי הקב"ה חפץ שנשאיר את הפאות, ואם הקב"ה חפץ בכך מדוע אנהג כלפיו בציקנות?"…

הגביר היהודי נהנה מאד מתשובתו של ר' משה, והעניק לו תרומה גדולה והגונה לטובת הישיבה.

הרב שמואל דוד וואלקין סיפר, כי כשנשאל ר' משה מדוע פאותיו כל כך גדולות, ומדוע איננו שם אותן אחרי אוזניו, היה ר' משה עונה כך: "ניקח לדוגמא חייל בצבא, שעבר מלחמות רבות והצטיין בהן במעשי גבורה, ולאות הוקרה נתנו לו עיטורים על גבורתו ואומץ ליבו. האם אדם כזה מכסה את עיטוריו? וודאי שלא! אדרבא, הוא מתגאה בהם ומשתדל שבכל מקום שהוא הולך – יראו אותם, באשר עיטורים אלו הינם כבוד בשבילו! כך", אמר ר' משה, "הפאות הן תגים וסימנים על שאנו יהודים ובנו בחר הקב"ה מכל עם, וזה מבטא שאנו שרים ופקידים בצבא הקב"ה, ומרוממים מעל עם ואדם, אם כן בוודאי צריכים אנו להתגאות עם הפאות, וללכת עמהן באופן שכולם יראון, ולא ח"ו להיפך"…

ר' משה היה אומר: "הרי לעולם כספם של העניים מופקד בידם של העשירים, ולמעשה עושרו של העשיר שייך לעני, כך שלמעשה, כשהעני ניגש לעשיר לבקש ממנו נדבה – אינו אלא בא לגבות את כספו וחובו מיד העשיר, אלא שלעני נגרמים קשיים בדרכי גביית חובו, באשר העשיר לא פורעו בבת אחת אלא פרוטות פרוטות"…

אמנם היו גם פעמים בהן היו קשיים רבים לר' משה, באסיפת הכסף לטובת הישיבה. עול הגלות והיותו נע ונד – החלישוהו, ולא פעם גרמו לו לחולשה ואף נפילה למשכב, אך ר' משה המשיך במסירות נפש לעמול להחזקת וקיומה של הישיבה. פעם אף התבטא: "הרי הקב"ה, כשגזר על קין 'נע ונד תהיה בארץ', הטיל עליו עונש של גלות, אך לא נגזר עליו גם את העול לאסוף כספים ועוד למען ישיבות… הוי כמה רחום וחנון ה'"…

היו פעמים רבות שר' משה נסע לבדו לאסוף כספים למען הישיבה, והיו פעמים שהיה הולך יחד עם ה'חפץ חיים'. הם היו נוסעים יחדיו אף למקומות מרוחקים, על מנת לדאוג לקיומה וביסוסה של הישיבה. פעם נסע ר' משה עם הח"ח. כשירדו מהרכבת היו שם יהודים שהכירו את הח"ח, את ר' משה הם לא הכירו, ופשטותו ותלבושתו היו כשאר פשוטי העם. אותם יהודים היו בטוחים, כי ר' משה היו שמשו של הח"ח, והחלו לומר לו: "זו בושה מצד השמש, להניח לרבי לשאת את חבילותיו". אחד מהם אף פנה לח"ח ואמר לו: "רביק! מדוע אינך מוסר חבילותיך לשמשך?". נרעד הח"ח ופנה אל היהודים ואמר להם: "אוי! מה תדברו? חס ושלום! שמש? הן זהו גאון! ראש ישיבה!", ומיד ניגש הח"ח לר' משה לפייסו על עלבון תורתו שחשב כי נגרם בגללו, וישנה גירסא האומרת כי בעת שפייס הח"ח את ר' משה, אף הוסיף הח"ח והבטיחו כי יאריך ימיו ושנותיו יותר ממנו… כפי שאכן קרה…

עם הח"ח למען קיום התורה

פעם אחת נסע ר' משה עם הח"ח לקייב, לאסוף כסף עבור הישיבה. כתוצאה מהמאמץ שבאסיפת הכספים, הרגיש ר' משה את עצמו חלש מאד וממש נפל למשכב. הח"ח ראה כיצד נחלש גופו מעמלו למען החזקת התורה ואמר לו: "ר' משה! אתה תאריך ימים יותר מכולנו!". ברכה שכמובן נתקיימה…

בתקופה מאוחרת יותר, נסע ר' משה עם הח"ח למוסקבה לטובת הישיבה. מנהגו של הח"ח היה לנסוע ברכבת במחלקה שלישית, מקום שם הספסלים לא היו מרופדים, באשר הח"ח חשש שמא ישנו שעטנז בכורסאות המרופדות. הנסיעה היתה ארוכה, והח"ח שהתעייף השתרע על הספסל הקשה. מתחתיו פרס את מעילו ונח, כשר' משה נשאר יושב ושומר עליו.

באחת התחנות עלה לרכבת בין הנוסעים חייל רוסי. כשראה את היהודי הישיש שוכב על גבי הספסל, החל רועם ברתחנות: "היהודים תופסים את הכל, בכל מקום הם מצויים, אפילו ברכבת המובילה לליבה ונשמתה של אמא רוסיה – למוסקבה, גם שם הם תופסים את הספסלים!".

ר' משה, כשדמעות בעיניו, ניגש לחייל הרוסי והציע לו את מקומו, וביקשו כי יניח ליהודי הזקן והחלש, אך החייל הרוסי נתרתח עוד יותר, ומצעקותיו התעורר הח"ח בבהלה. לימים, כשתיאר ר' משה את המאורע בפני תלמידו, היה קולו חנוק מדמעות וכך אמר: "היתכן כי לצדיק יסוד עולם אין מקום כלל להניח את גופו הצנום והאפסי? האם עליו לוותר על מקומו בשביל קוזק שיכור רוצח ופורע?… הוי… הביטה וראה את חרפתנו בגויים, רבונו של עולם!"…

כשהגיעה הרכבת למוסקבה, חיכה לח"ח ידידו ר' יצחק קפלן. ה'חפץ חיים' הודיעו כי הוא עומד להגיע, וביקשו שיחכה לו בבית הנתיבות ע"מ שיראהו להיכן ללכת, אך הח"ח ביקשו שלא יפרסם את דבר בואו, מפאת כי לא רצה שיחכו לו רבים, ויתנו לו כבוד ממנו ברח כל ימיו. וכך אכן ארע, אף אחד מלבד ר' יצחק קפלן לא ידע על בואו של הח"ח, כפי שרצה שיהיה.

אחר זמן מועט נודע דבר בואו של הח"ח לנדיבים ולשאר האנשים, ובאו רבים לבקרו במקום אכסנייתו. אחד מגדולי הגבירים, ר' זליג פרסיץ, התאונן בפני הח"ח מדוע לא הודיע על בואו קודם לכן, וכך יכלו לארגן לו קבלת פנים הראויה לכבודו. הח"ח ענה כי דרכו לברוח מהכבוד, ודווקא בגלל שחשש מקבלת פנים מכובדת – שמר את בואו בסוד, ר' זליג פרסיץ אמר: "רבי! אמנם על כבודך רשאי אתה למחול, אבל כבוד התורה מה יהא עליה?".

שאלו הח"ח: "אמור לי ר' זליג, האם אשתך מכינה פשטידה לכבוד שבת?", ענה ר' זליג: "ודאי פשיטא, מה השאלה?" המשיך הח"ח ושאל: "ובכן, אם היה עולה בדעתך לאכול את הפשטידה בערב שבת, האם אשתך נותנת לך?", ענה ר' זליג: "ודאי שאשתי לא היתה נותנת לי, לאכול את הפשטידה המיועדת לשבת – בערב שבת", אמר לו הח"ח: "כבוד הינו בבחינת 'פשטידה', המיועדת לעולם הבא, יום שכולו שבת, והכיצד אוכל את הפשטידה בעוה"ז שזה לא זמנה?"…

הח"ח ור' משה שהו במוסקבה כיומיים, ובאותם יומיים אספו סכום גדול של חמש אלפים רובל. החפץ חיים לא ידע את נפשו במה להודות לר' משה, הח"ח סבר שבזכות ר' משה זכו להצלחה כל כך גדולה. הח"ח הביט על ההצלחה כאילו באה מחמת ר' משה, ולא מחמת עצמו. ר' משה נשא את סיפור המעשה לתלמידו, והוסיף ואמר: "כך חשב הח"ח, שההצלחה במוסקבה היתה בגללי, בעוד שבאמת ההצלחה בעיקרה היתה מחמת אישיותו ולא בגללי"…

לזכות את העשירים

מבטו של ה'חפץ חיים' על אסיפת הכספים לישיבה לא היה מבט רגיל. הח"ח הסתכל ע"ז גם כזיכוי כלל ישראל בקיום והחזקת התורה, לכן בעת שיסד הח"ח את 'ועד הישיבות', שהיה אמור להיות מסגרת משותפת שתאסוף כספים בכל העיירות לטובת כל הישיבות, שמח אז הח"ח מאד, ולא רק מפני שסבר שבכך יהיה קל יותר להחזיק את הישיבות, אלא הח"ח סבר, כי בהקמת ארגון זה שדאג לאסוף כספים בכל עיר ועיירה, בכך מזכים את כלל ישראל באופן רחב בהחזקתם של עמלי התורה, ובכך משתפים את כלל ישראל בתורה. הח"ח היה בטוח כי בכך תצא טובה גדולה לכלל ישראל, וככל שרבים יותר מכלל ישראל ישתתפו במצווה זו – כן ייטיב הדבר להצלתו והתחזקותו של כלל ישראל.

מתוך מבט זה של הח"ח, על עניין התרומות לישיבות, כדבר שראוי שיזכו בו כמה שיותר אנשים, אף ארע שבשעה שבניין הישיבה בראדין, נעשה צר מהכיל את התלמידים המרובים שלמדו בישיבה, החליט הח"ח להתחיל לאסוף כספים לבניית בניין חדש להיכל הישיבה, ואכן הוחל אז באסיפת כספים לטובת הבניין. צורת התרומה היתה שכל אחד תרם כמות עצים מסויימת, כך שזה תרם חלק קטן יותר ומי שיכול היה – תרם חלק גדול יותר. היה יהודי שגר במרחק לא גדול מראדין ושמו היה ר' מרדכי צפנת.

אותו ר' מרדכי היה יהודי ערירי ללא ילדים, והוא בא לח"ח בהצעה כי הוא מוכן לתרום את הכסף לבניית כל הבניין. כולם היו בטוחים שהח"ח יסכים להצעתו הנדיבה, אך הח"ח לא נענה להצעתו, הח"ח אמר: "הלא בנין הישיבה הינו מקום בו ילמדו תורה כ"כ הרבה, לא ראוי שזכות כה גדולה יקבל אדם אחד. עדיף שבזכות זו יזכו כמה שיותר אנשים". הח"ח כאמור לא הסכים לקבל התרומה לבניית כל הישיבה, רק זאת הסכים, כי יוכל לתרום קיר אחד שלם מקירות היכל הישיבה, ואכן היהודי תרם שלושת אלפי רובל, שכיסו הוצאות בניית קיר אחד מקירות הישיבה, ועל קיר המזרח נרשם שמו בברכה על תרומתו להיכל הישיבה.

זה היה מבטו של הח"ח, על הכספים הנאספים למען החזקת הישיבה. הח"ח הסתכל על זה כזכות שמזכים את הכלל בנתינת כסף לישיבות, שבכך זוכים לחזק את עמלי התורה. מתוך מבט זה סבר הח"ח כי הכסף הנתרם צריך שיבוא רק ממקורות ראויים, דהיינו שהזכות לקבל חלק בתורה ע"י התרומות – ראוי שתינתן רק לראויים לה, שאלו אנשים שומרי תורה. הח"ח סרב לקבל כספים לישיבה מכאלו שלא שמרו מצוות, באשר סבר, כי אין ראוי שהתורה תוחזק ע"י אלה הרחוקים ומנותקים ממנה.

ר' אלחנן וסרמן סיפר, כי כשנודע לח"ח שהכספים הבאים מאמריקה לישיבות באירופה, הם ממעות של חילול שבת, אמר הח"ח לר' אלחנן: "הישיבות יחרבו, מפני שאין להן מקור טוב. לא יתכן שמעות של חילול שבת תיבנה על ידם תורה…", לכן לא הסכים הח"ח לקבל כספים ממחללי שבת עבור ישיבתו.

מן השמים מוליכים את הח"ח

כשחזר הח"ח מביאליסטוק, צריך היה לעבור בוולקביסק ושם להחליף רכבת. המעבר מרכבת אחת לשניה היה אמור לקחת הרבה זמן, מחמת זקנותו של הח"ח, ובני ליווייתו חששו כי הח"ח לא יספיק להגיע ולהשיג את הרכבת שהיה אמור לעלות עליה, ואם כך היו נאלצים לחכות לרכבת השניה שתגיע רק למחרת. לפתע ראו בני הפמליה של הח"ח, כי במסילה הסמוכה אליהם מגיעה הרכבת, למרות שלא היתה אמורה להיות שם, אלא במסילה המרוחקת מהם. אחרי בירור קצר התברר שעקב טעות שקרתה, נאלצה הרכבת לנסוע במסילה אחרת, דבר שלא קרה שנים לפנ"כ, ואותה המסילה היתה המסילה הסמוכה לח"ח. "רצון יראיו יעשה", משמים הוליכו וסייעו לח"ח בדרכיו.

פעם שאל רב אחד את ר' אלחנן ווסרמן, האם לח"ח היה גילוי אליהו? ר' אלחנן אמר: "אינני יודע, אבל יש לי מעשה לספר". בעת שר' אלחנן והח"ח חזרו מוורשה, ונאלצו להחליף רכבת באמצע מסעם, הרכבת השניה אמורה היתה להגיע תוך חמש דקות, והיה עליהם לעבור דרך שדה. היה נראה שלא יספיקו, ולפתע הרכבת עברה במסילה הסמוכה אליהם, דבר שלא ארע מעולם. מן השמים סייעו והוליכו את הח"ח בדרכיו למען כלל ישראל ותורת ישראל.

פעם הרגיש הח"ח כי הוא חלש מידי ואין בכוחו לפעול, פנה לר' משה וביקשו כי ייסע לפולין להפיץ שם אמונה. ר' משה אמר לח"ח: "אם הייתי בא אליהם כמו אברהם אבינו, שהיה נותן לאורחיו אוכל וכל צרכם, ואח"כ היה אומר להם להודות לה', וכך אם אני הייתי מביא להם כסף – אח"כ יכולתי לבוא ולדבר עמהם על חיזוק האמונה, אך כשאני מגיע ונאלץ לקבל מהם טובות ולאכול אצלם, ואח"כ לבוא ולומר להם שהכל מה' – זה אי אפשר ואינני יכול לעשות כן"…

מעשה דומה סיפר חברותתו של ר' משה בראדין, ר' משה צ'ציק: הח"ח שאל פעם את ר' משה: "מדוע הנך מתנגד שב'בין הזמנים', בזמן שבו ממילא בחורי הישיבה נחים מלימודיהם, מדוע שלא יעסקו אז בפעולות לחיזוקו של עם ישראל?". השיב לו ר' משה: "היו בכלל ישראל שניים שניסו לקרב רחוקים, אברהם אבינו שהצליח מאד, כמו שכתוב בחז"ל 'את הנפש אשר עשו בחרן' – הרי שאברהם אבינו הצליח לקרב רבים, בעוד שאצל ירמיהו, כשעמד להוכיח את ישראל – לקחוהו ושמו אותו בבור".

שאל ר' משה את הח"ח: "מדוע אברהם אבינו הצליח, בעוד ירמיהו לא הצליח להחזיר את כלל ישראל בתושבה? ענה ר' משה ואמר: "אברהם אבינו, כשבאו אליו אורחים נתן להם אוכל ואירחם כיד המלך, ואח"כ כשרצו להודות לו אמר להם: 'הודו לקל עליון שברא את הכל'. וכמובן אחרי שקיבלו ממנו – ליבם נפתח, וכך הצליח לקרבם, אך ירמיהו שהוכיח ולא כמו הדרך של אברהם אבינו – לא הצליח, ואדרבה שמוהו בבור". אמר ר' משה לח"ח: "בחורי הישיבות העניים יגיעו לעיירות ויזדקקו לחסדי האנשים, ואח"כ ינסו להטיף להם ולחזקם בדרך זו – אין סיכוי שיצליחו, רק אם יבואו כדרכו של אברהם אבינו כך יוכלו להצליח".

(מתוך הספר 'בשבילי ראדין')