"להקדישני לעיני בני ישראל" (כ' י"ב)
מילה טובה שבונה בתים בישראל…
לאבי זצ"ל היה מנהג מענין מאד: עשרות שנים הוא היה מוסר שיעורים, ובכל פעם, שאחד ממשתפי השיעור היה מארס את בנו או את בתו, היה מכתת רגליו, או לוקח אוטובוס ונוסע לביתו של המחותן שאינו מכיר ואומר לו: "אין לך מושג איזה שידוך טוב עשיתם… אני מכיר באופן אישי את המחותן שלך, הוא מהמשתתפים הקבועים בשיעור שלי. יהודי בר אורין, עדין בהליכותיו, אציל במידותיו!"…
רבותי! הבינו היטב! לא היתה זו שיחת טלפון… גם רכב צמוד לא היה לאבי… הוא עשה את כל הדרך ברגל, באוטובוס, וזאת גם בהגיעו לגיל שהדבר היה כרוך במאמץ רב!
פעמים רבות שאלוהו בבית: "מה הענין הגדול שיש במנהגך זה? סוף כל סוף מדובר כבר 'לאחר מעשה', השידוך כבר 'נגמר'!" ואבי זצ"ל היה עונה: "מילה טובה יכולה לבנות עולמות! אף פעם לא מאוחר מדי בשביל לומר מילה טובה! כשהמחותן שומע מילים טובות על מחותנו – כל ההכנות לחתונה נראות אחרת… הן נעשות ביתר שמחה… הקשר החיובי בין שתי המשפחות מתהדק, וזה משפיע גם על הקשר שבין החתן לבין הכלה, והוא הופך לקשר של קימא ביתר שאת וביתר עוז"…
השקל הנוסף לנהגי המוניות
נעימות המידות של דודי רבי חיים ברים זצ"ל היתה נדירה ומיוחדת במינה. הוא נכנס לנפשו ולליבו של הזולת, ממש חי אותו, ועל כך ידע איך להתנהג עמו, ואיך לרוממם את רוחו.
היה לו מנהג קבוע, כאשר היה נוסע במונית היה נוהג להוסיף לנהג שקל-שנים יותר ממה שהראה הצג של המונה.
והסביר את מנהגו: נהגי המוניות סובלים מתדמית שלילית. גם אם פה ושם יש בהם כאלה המתנהגים באופן שמצדיק את התדמית השלילית, ההכללה עושה עול לרבים מהם. אבל נחשוב רגע: מה יוצר את התדמית השלילית הזו? התשובה: העובדה שאנו נוטים להתיחס אליהם במבט שלילי, יוצרת אצלם דימוי עצמי נמוך, וההתנהגות שלהם היא בסך הכל תוצאה וביטוי לכך. האדם אומר לעצמו: 'אם כך חושבים עלי – אתנהג בהתאם'. במקום להראות את הצדדים החיוביים שלו, ובמקום לנסות לשנות את הצדדים שאינם חיוביים במידה וישנם – הוא מקבע לעצמו את התדמית שלו, כפי שהיא רווחת בעיני הציבור. הוא כה מתוסכל מהדימוי שלו, עד שהוא מוצא לנכון להוכיח לציבור שהם צודקים…
לכל זה יש פתרון פשוט: על ידי שמגביהים את הדימוי הנמוך שלהם. ואיך עושים זאת? קודם כל, על ידי יחס מכובד ומכבד נוטעים בהם הרגשה שאינם נחותים. וכשהדבר בא ממקום אמתי, הוא מחלחל ומשפיע. אחת הדרכים הסמליות היא על ידי מתן תוספת של שקל-שנים מעבר למחיר הנסיעה, כמחוה וביטוי להערכה.
ספרה בתו של רבי חיים: פעם נסענו יחד במונית, וכשהגענו למחוז חפצנו, הראה צג המונה שלושים שקלים. הושיט רבי חיים לנהג שלושים ואחד שקל. אמר לו הנהג: "סליחה, הרב הביא לי שקל מיותר"…
אמר לו רבי חיים: זה לא מיותר! שלושים השקלים הם עבור הנסיעה, והשקל הנוסף הוא עבורך, לאות הערכה"…
הנהג התפעל מהמחוה הקטנה של הרב הצדיק, והם נפרדו לשלום.
"לאחר כמה שבועות", ממשיכה הבת, "ניסיתי לעצור מונית במשך זמן רב, אך לא היו מוניות פנויות. לפתע עצרה לידי מונית, הנהג פונה אלי ואומר לי: 'דעי לך, האמת היא שאין לי פנאי כעת, אבל אני זוכר אותך מהנסיעה עם אביך, את זוכרת שהוסיף לי שקל? איזה צדיק! תכנסי למונית, אסיע אותך, על אף שבאמת אין לי זמן כעת"…
בדרך אמר הנהג: "דעי לך השקל הבודד היה שוה בעיני פי מליון יותר משלושים השקלים, כי על ידי זה אביך הראה לי, שהוא מבין שנהג מונית הוא גם כן בן אדם"…
צא וראה, אדם יכול לקנות את עולמו בשקל אחד! בלא מאמץ רב, בהשקעה כספית של שקל אחד, של מילה אחת, של חיוך אחד, אפשר לחולל שינוי בבני האדם מקצה לקצה.
רחמי הבריות מעוררים רחמי שמים
טוב עין הוא יברך
באחד מימי חול המועד נכנס אברך אל רבו, האדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור זצ"ל עם כמה מילדיו להתברך בברכת חג שמח, כנהוג. כמה שבועות לאחר מכן שב האברך ונכנס אל רבו, הפעם ביחידות. שאלו ה"פני מנחם": "שמתי אל לבי, כי בין ילדיך יש ילד כבן עשר, הכרת פניו ענתה בו שהוא ילד מיוחד במינו, האמנם כן?"
ענה האברך, שאכן יש בילד הזה עדינות מיוחדת. והוסיף כי בדיוק באותו היום הוא דיבר אודותיו עם זוגתו, ומן השיחה עלה, שכנראה סיבתה של העדינות הנראית על פניו היא מידת הותרנות שבו. "שמנו לב", אמר האברך, "כי הילד הזה ותרן גדול, תמיד הוא מותר לאחיו ולאחיותיו ולחבריו ב'חידר'".
כמה שבועות לאחר מכן נכנס האברך אל האדמו"ר, ובדמעות בעיניו ביקש אודות ישועה מסוימת שנצרך לה.
אמר לו ה"פני מנחם": הרי בנך ותרן גדול, תבקש ממנו שיברך אותך ויתפלל עבורך".
אמר האברך: "הלא באתי אל הרבי"…
ענה לו ה"פני מנחם": "הרי פסוק מפורש הוא – 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט), ואמרו חז"ל (סוטה לח ע"ב): אל תקרי יבורך אלא יברך. ילד שיש בו מידת טוב עין והוא מותר לאחיו ולאחיותיו ולחבריו – הוא ראוי לברך, ועל ידו תושע".
שב האברך לביתו ואמר לילדו את אשר הורה הרבי, הילד ברכו – והוא נושע!
'ונתנו' – 'והכהו'
ועוד מעשה נורא אודות האדמו"ר ה"פני מנחם" זצ"ל:
סיפר לי מנהל אחד הת"תים: אברך הגיע אל רבו ה"פני מנחם", וסיפר לו, כי לבנו הצעיר נוצרה צלקת כעורה בפניו, והרופאים הציעו לנתחו, כדי להעלים את הצלקת.
שאל הרבי: "האם מבחינה רפואית צריך לנתח?"
ענה האברך, שאמנם מבחינה רפואית הדבר אינו נחוץ, ויתר על כן, בבוא העת כשיצמח לו זקן – הזקן יסתיר את הצלקת, אבל בינתים הילד סובל מחבריו המלגלגים עליו בשל הצלקת שבפניו.
הרבי היה מזועזע, הוא ברר היכן לומד הילד, ובאותו לילה התקשר אל מנהל התלמוד תורה, ובקשו שיבוא יחד עם מחנך הכיתה שבה לומד הילד. השניים הגיעו אל הרבי, והוא סיפר להם, כי הילד צריך לעבור ניתוח בפניו, לא מחמת סיבה רפואית, אלא מכיון שחבריו מלגלגים על מראה פניו.
אמר להם הרבי: "אבקשכם שתדברו בפני ילדי הכיתה אודות הזהירות הנדרשת בכבוד החבר. אמרו להם את דברי בעל הטורים בפרשת כי תשא על הכתוב: 'ונתנו איש כופר נפשו לה'", שתיבת 'ונתנו' נקראת מימין ומשמאל, לרמוז שאדם הנותן צדקה אינו מפסיד מנתינתו, כי הקב"ה ימלא לו את אשר נחסר לו".
"אך הדבר הזה" – הוסיף ה"פני מנחם" – "קיים גם לצד השלילה. נאמר בתורה 'והכהו', וגם תיבה זו נקראת מימין ומשמאל. אמרו לילדי הכתה, כי אם תלמיד פוגע ומבזה את חברו, הקב"ה עלול להשיב לו כגמולו ח"ו. ואין זה משנה אם הכהו בידיו או בפיו. אדרבה, לעתים הכאה ופגיעה בפה חמורה מהכאה ביד!" צריך לדבר על ענין זה שוב ושוב, כדי שהדברים יחקקו על לוח לבנו מילדות, וגם כי יזקין לא יסור ממנה.
(מתוך הספר כבודם של ישראל)