הרב אברהם פוקס
הרחבה שלפני תחנת הרכבת כבר היתה ריקה מאדם. מלבד אי אלו פולנים שעמדו והסתכלו במבטים של שמחה לאיד, איש לא נכח בה. הרכבת שעמדה הכן לנסיעה היתה מלאה עד אפס מקום עד שנראה שאפילו יצרני הרכבת לא העלו בדעתם שאי פעם ימלאו בה כמות גדולה כזאת של אנשים. משל בהמות היו ולא בני אדם… יעד הנסיעה היה "טרבלינקה".
הנאצים מלאו את הרכבת עד שאחרון היהודים עלה עליה. הם לא הכירו במגבלות מקום ברכבת, רק במגבלות הזמן של רצח היהודים, ולכן נצלו כל יום ויום לטבוח עוד ועוד יהודים.
הדלתות הכבדות סגרו על היהודים שבקרון שישבו בו מבוהלים ומפוחדים. באחד הקרונות שברכבת יחד עם כל היהודים ישב ר' עזריאל דוד פסטג הי"ד, ר' עזריאל דוד היה יהודי חשוב ותלמיד חכם וגם חסיד מודז'יץ המלחין ניגונים לחסידות.
הרכבת החלה שועטת בדרכה אל הכבשנים, והנוסעים שבה ידעו היטב להיכן הם נוסעים. אוירה של מתח איום ונורא שררה במקום, הפחד מן הבאות עמד שיתק את רוב רובם של הנוסעים המבועתים. ר' עזריאל דוד ידע כמו כולם להיכן הוא נוסע, אך משהו ניצת בו, הוא הרגיש חום של אמונה שמציף את כולו והוא התחיל לזמזם ספק לעצמו ספק לסובבים אותו את הלחן שכעת עלה במוחו, אני מאמין… אני מאמין… הוא שר במתינות ובנחת של בן העושה את דרכו כדי לפגוש את אביו האהוב.
ברגע הראשון הסובבים אותו הסתכלו עליו בתמהון, אך כשהחל לשיר בפעם השניה הם כבר רצו להצטרף אליו, כשהם שרו את השיר בשלישית קולותיהם נשמעו כבר בקרון הסמוך, היהודים שישבו בו היו המומים, האם הם שומעים ניגון או שהפחד מתעתע בהם ושקשוק גלגלי המתכת הוא שעולה באוזניהם? ולפתע הם זיהו את המילים אני מאמין… אני מאמין… וכך הצטרפו לשירה קרון אחר קרון, עוד ועוד יהודים שרים את שיר האמונה כשדמעות בעיניהם ואמונה מציפה את לבם, והרכבת כאילו לא שומעת את השירה הבוקעת מתוכה וממשיכה במהירות עצומה, אולי תצליח להתגבר על השירה…
ר' עזריאל דוד יודע היטב להיכן הוא נוסע, אך הוא שר בדבקות. עיניו עצומות ופניו בוערות וכל יושבי הקרון מביטים בו ושרים יחד עמו. לפתע הוא משתתק ופותח את עיניו ומכריז: מי שיהיה מוכן לקחת את שיר ׳אני מאמין׳ , לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי! שניים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התוים באמצעות בדל עופרת והם קפצו, האחד נהרג במקום ה' ייקום דמו, והאחר שרד את הקפיצה ואת מאורעות השואה והגיע לרבי בעל ה'אמרי שאול' ממודז'יץ כמה שנים לאחר מכן בערב יום הכפורים.
הוא הסתגר בחדרו שעה ארוכה וגולל את סיפורו, והניגון שהיה כבר מפורסם התפרסם עוד יותר, לפני "כל נדרי" נכנס הרבי ה'אמרי שאול' ממודז'יץ לבית המדרש כשפניו לוהטות ואמר" השנה אין דרשה כמו בכל שנה, הפעם יש לנו ניגון – אני מאמין…