הרב בנימין גולד
"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת" (בראשית כ"ג, ג')
יסוד מיוסד לכל חברה מתוקנת, ולכל קבוצה שחיה ביחד, כדי לקיים חיי חברה מתוקנים, היא הכבוד וההערכה שרוחשים האנשים אחד לשני, או אז נמנעים רוב התופעות המכוערות המצויות במקומות בהם השנאה הבוז והחשדנות שולטים במרקם החיים.
איך באמת מגיעים למצב כזה שבני אדם יחיו בכבוד בהדדיות? ומה מונע מבני האדם לשאוף לחיות באהבה אחד לשני כשהם יודעים שזה המתכון והמפתח לחיים משותפים נוחים ורגועים?
בוודאי יאמרו הכל שעיקר הבעיה טמונה בקנאת איש ברעהו ובממונו, חוסר הפרגון וצרות העין שהיא רעת כל האדם! אבל האמת שהם תוצאות של בעיה יותר עמוקה ושורשית, וכשנדע להתגבר ולהתלמד לחיות לפי הדרך הנכונה, ממילא כל התופעות המוזכרות יחלשו ולא יהוו משקל, כדי להשפיע על מהלך החיים של בני האדם.
בפרשת השבוע מסופר על אברהם אבינו שנמצא בתוך ימי אבלו הכבד על שרה אמנו, מתו מוטל לפניו, והנה הוא צריך למצוא לה מקום קבורה, ומגיע לעפרון החיתי כדי לקנות ממנו את חלקת הקבר אשר במערת המכפלה, חושבים אנחנו שככל אדם המצוי באבלו רח"ל, גם אברהם הגיע לפגישה זו עם עפרון, עצוב, פניו אדומות מבכי, בגדיו מרושלים, וכולו מפוזר במחשבותיו השקועות בתוך צערו ואבלו.
והנה אומרת התורה: "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת"- מה זה ענין הקימה מעל מתו? אומר מרן המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ ממיר זצ"ל, שכאשר הוצרך אברהם אבינו לדבר עם בני חת, הוא לא בא לדבר איתם כאבל וחפוי ראש, אלא הוא 'קם מעל פני מתו' הוא התרומם מאבלו, סידר עצמו ומחשבתו, רחץ והסיר צערו מעל פניו, וכך ניגש לדבר עם בני חת. וכל זה למה? מפני שכשבאים לדבר עם בני אדם, אין זה מכבודם לעמוד מולם מרושלים, שטופי דמעות ולא מרוכזים בהם אלא בדברים אחרים! כשבא אברהם לדבר עם בני חת, הוא הסיר כל סימני האבלות מעצמו, התגבר על רגשותיו וצערו, התמלא שמחה וצהלה על פניו, והכל כדי לכבד את המדברים עמו, כי ב נ י א ד ם הם! ובני אדם באשר הם יש לכבדם כי בצלם אלוקים עשה את האדם!
●●●
המשגיח ר' ירוחם זצ"ל הגיע ליסוד גדול זה, אחר שחווה הרגשה אמתית זו, וממנה, מעיד על עצמו, זכה לגדול ולהגיע לדרגת האדם הגדול. בהקדמה לספרו 'יסודי הדעת' מספר המשגיח ר' ירוחם, על סיפור שארע לפני כמאה שנה, בחור ישיבה צעיר לימים, שב לעירו משהות ממושכת בישיבה, במשך כל זמן חורף, כשאז היו שוהים בישיבה לזמנים ארוכים, ולא היתה אפשרות להגיע לעיתים קרובות יותר לבקר בבית, וכך הוא נכנס לבית הכנסת שבמקום מגוריו, ורואה שם אברך שלא הכירו מפעמים קודמות, כי נישא בשנה האחרונה לבת המקום, וגר הוא עכשיו בבית חמיו. אברך זה משך מאד את ליבו של אותו בחור צעיר, באישיותו הקורנת והחביבה ובגודל התמדתו בתורה, וכך ניגש אליו ובקשו האם יוכל לקבוע אתו מדי פעם זמן לימוד משותף, כמובן האברך הסכים על אתר.
וכך באחת הפעמים הגיע הבחור ללמוד עם האברך, וכשהוא משוחח אתו בדברי תורה ומוסר, נעמדה חמותו של אותו אברך בפתח, בנסותה לרמוז לאברך על דבר חשוב אשר צריכה לומר לו, אבל האברך כאילו התעלם, וכך חזר על עצמו שוב מעשה זה.
למחרת נודע בבית כנסת כי אשתו של אותו אברך ילדה בת בשעה טובה, וזו הסיבה אשר חמותו של אותו אברך ניסתה כמה פעמים לגרום לו לסיים שיחתו עם אותו בחור, כי אשתו כבר הרגישה שמתקרבת עת הלידה, ושיבוא לעמוד לצידה.
אבל אותו אברך לא קם מיד גם כשראה את חמותו, והכל כדי שלא לפגוע בבחור אשר בא ללמוד אתו, וזמן זה היה חשוב לבחור מאד, הוא ראה את היושב מולו חלק אלוק ממעל! הוא ידע שכשהוא יבוא לעולם העליון הוא ישאל: האם המלכת את חברך עליך? 'המלכת' פרושו שעשיתו למלך! ומלך לא עוזבים באמצע שיחה, וכל אדם באשר הוא הוא אדם ויש לכבדו, ולהיזהר מאד מפגיעה בו.
אותו בחור שהתפעל מאד מדרגה אצילית זו, החליט על אתר ללכת ולמוד בישיבתו של אותו אברך, שם, אמר, ישתלם גם הוא במדרגות האדם עד שיגיע לדרגה כזו – שכבוד האדם יהיה בעינו ככבוד המלך!
וכך עלה והתעלה אותו בחור, ולימים נודע שמו בישראל 'מרן המשגיח ר' ירוחם ממיר' וכשפרסם את ספרו 'יסודי הדעת' כתב בהקדמה סיפור זה, כדי להכיר טובה לאותו אברך שפתח את עינו לראות ערך וגודל האדם, שזה יסוד לכל דרגה של האדם כמו שנבאר בהמשך.
זהו ר' ירוחם אשר אמר ש"ויקם אברהם" היינו שקם והוריד אבלותו, לפני שהולך לדבר עם בני אדם ומפני כבודם.
●●●
סיפור נפלא על שנים מגדולי ישראל, שמראה לנו מה זה תחבולה שלא לפגוע בשני:
בהזדמנות מסויימת, לאחר כנס כלשהו, הזדמן למרנן הגאונים רבי משה פיינשטיין זצ"ל ורבי יעקב קמינצקי זצ"ל לצאת יחדיו, בחוץ חיכה להם רכב אשר נהגו הוא יהודי עשיר, ואם זאת גם ת"ח. הם החלו להתווכח ביניהם מי ישב ליד הנהג? מסתמא חושבים אתם שהם רבו לא כמובן מי יזכה לשבת ליד הנהג, אלא מי יכבד את חברו בזה. אבל גם זה היה תמוה בעיני המקורבים, שכמובן התמלאו תמיהה גדולה על הוויכוח המוזר הזה בין שני גדולי ישראל, כאילו שיותר כבוד לשבת ליד הנהג? ואחד מהם העלה תמיהתו בפני גדולי ישראל אלו, לדעת מה ועל מה?
וכך הם ענו לו: לשבת שנינו במושב האחורי לא רצינו, שאז תהיה לנהג הרגשה שהוא משמש כעגלון שלנו ואין מכבודנו לשבת לידו, ולכך לא מן הראוי לשבת שנינו מאחורה, וא"כ חייב שמשהו יישב לידו מפני כבודו, ורק היה בינינו ויכוח מי יורד ראשון, כי הוא לא יכול לשבת ליד הנהג, כי ברגע שירד יישאר הנהג לבד במושב הקדמי, ולכן בררנו ביננו מי יורד שני, ואז הוחלט שהוא יישב ליד הנהג, כך תמיד ישב משהו ליד הנהג.
לא יאומן איזו דרגה של "מכובד המכבד את הבריות"! כי רק בדרגה כזו של מכובד, ובגלל שמכבד הבריות, אפשר להגיע לדרגה כזו של תחבולות בשביל לכבד את השני.
מן הראוי לקחת קצת ללבנו יסודות אלו, כדי שלפחות יהיו לנו רגשות כאלו, ואז נדע להיזהר בכבוד השני ונזכה בזה שנהיה גם אנו מכובדים בעיני עצמנו, מה שיובילנו לרום פסגת המידות, וע"י כך באמת לזכות לחיים טובים עם כל הסובבים אתנו באחוה ובשלום.