ר' ברוך, שלא נמנה עם חסידי גור, שיער לעצמו כי בוודאי לא תותר לו הכניסה למעונו של הרבי ולכן ביקש להצטייד באיגרת המלצה מאת אבי זצ"ל, הגאון הצדיק רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין, שהיה חביב מאוד על ה'בית ישראל'…

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות ל"ה, כ"ז)

 זריז נשכר

ר' ברוך היה מתושבי ירושלים הוותיקים. אביו, ר' פישל, היה ממיודעי בית אבא. ויהי היום, ר' פישל נפל למשכב והרופאים כמעט נואשו ממנו. ר' ברוך טיכס עצה מה לעשות והחליט שרק האדמו"ר מגור, כ"ק מרן ה'בית ישראל', יוכל להושיעו.

מכיוון שהיה אדוק באמונת חכמים, ביקש לשחר את פני ה'בית ישראל' כדי שיברך את האב. אלא שבאותם ימים שהה ה'בית ישראל' במרומי הר הכרמל וקשה היה להגיע אליו.

ר' ברוך, שלא נמנה עם חסידי גור, שיער לעצמו כי בוודאי לא תותר לו הכניסה למעונו של הרבי ולכן ביקש להצטייד באיגרת המלצה מאת אבי זצ"ל, הגאון הצדיק רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין, שהיה חביב מאוד על ה'בית ישראל'. ר' ברוך עולה במדרגות הבית בבתי ורשה ונוקש קלות על דלת הבית. אמי ע"ה פתחה את הדלת ואמרה לאורח להיכנס. דקות ארוכות עברו עד שאבא הרים עיניו מן הגמרא, שהייתה משוש ליבו, וקיבל בחביבות את אורחו.

מששמע אבא את הדברים מיהר לעבר הארון, הוריד את מעילו העליון מהקולב ולבשו: "קום, מ'גייט" – בוא, הולכים. לאן? תמה האורח. והרי כל מה שביקשתי הוא בסך הכול מכתב המלצה. עם זה אוכל לבוא אל הרבי מגור.

אך אבא אינו מוותר. "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", מלמל אבא שוב ושוב. יוצאים מהבית לעבר תחנה מרכזית. הם נסעו עם קו 405 לתל אביב, משם לחיפה ומשם, לקראת שקיעה, הגיעו להר הכרמל.

האדמו"ר מגור נחרד ונרגש לראות את פני אבא, כסבור שיש לו דבר אישי, אך אבא מצביע בפשטות על מלווהו ר' ברוך: אביו זקוק לישועה.

***

אבא זצ"ל, היה אדם מושלם בכל מידה נכונה, שהזריזות הייתה נר לרגליו. מעולם לא דחה דבר אפילו ברגע אחד, ולא ויתר על קוצו של יו"ד. כל מצווה עשה בשלמות. כשהיה צריך לעזור למישהו, הייתה נפשו יוצאת אליו בסיוע ובמאור פנים. הוא לא הבין שיש דרך אחרת, שהוא אולי פטור מכך.

קראתי עליו את הכתוב בפרשה "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים". חז"ל אומרים (במדבר רבה יב, טז): "והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם שכן כתיב והנשיאם חסר יו"ד".

ולכאורה קשה: החשבון של הנשיאים היה חשבון צודק. הם רצו להביא מה שחסר: "כך אמרו נשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו". מדוע זאת נקראת עצלות ולמה נענשו על כך?

ועוד קשה: כשהתורה מונה את התרומות בפרשת תרומה, היא מונה את אבני השוהם ואבני המילואים, נדבת הנשיאים, באחרונה, הרחק אחרי שמן למאור ואחרי עורות התחשים ועצי השיטים. והרי אבני החושן היו יקרים ביותר, כידוע מהסיפור של דמא בן נתינא, כשאבדה לכהן הגדול אבן הישפה ושילמו חכמים סכום עתק של ששים ריבוא דינרי זהב לרכוש את האבן.

שוו בנפשכם, שישים ריבוא דינרים לאבן אחת בחושן של הכהן הגדול. וכי אין זו תרומה הגונה? ולמה זה הוזכר שמם באחרונה ומה עצלות יש כאן?

אלא, למדנו מכך יסוד גדול בעבודת ה', דבר הבא שלא בטורח וביגיעה, אין זה קניין אצל האדם. הקב"ה דורש את הזריזות שבעשייה, זו המצביעה על נכונות לעשות את מצוות הבורא. אצל הנשיאים הייתה השאננות נראית כעצלות, זו שגרמה להם לחשב ולהחליט שהם יתנו אחרי שכולם יתנדבו.

אין הכי נמי, הנשיאים אכן נתנו נדבה הגונה אך היה חסר להם את היו"ד, זו שמורה על התמדת פעולה. אכן לימים, בפרשת נשא, עת הזדרזו והתנדבו לעגלות המשכן, הוזכרה נדבתם בראש התרומות: "ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם… ויביאו את קרבנם לפני ה'… ויקריבו אותם לפני המשכן".

***

אבא זצ"ל מעולם לא התמהמה. בצוואתו שהותיר לנו, צאצאיו, העיד בעצמו כי לעולם היה מעשרה הראשונים בבית המדרש ולרוב היה הראשון ממש. גם בימי כהונתו כראש ישיבה, מעולם לא החסיר מלהיות מהעשרה ראשונים בבית המדרש.

כל ענייניו היו בזריזות ובהקפדה על קיום המצווה בשלמותה. לא בכדי היה שמו 'ישראל', כדבריו הנודעים של 'בעל התניא' (לקו"ת ראה לב, א): "לכן נקראו ישראל, מלשון 'שר א-ל' והיו"ד מורה על התמדת הפעולה כמו ככה יעשה איוב".

אצל איוב נאמר (איוב א, ה): "ככה יעשה איוב". לכאורה היה לו לומר: ככה 'עושה' איוב, מסבירים על כך המפרשים כי היו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הווה ותמיד, ככה יעשה איוב – כל הימים.

אכן, משבא אבא בברית האירוסין עם אמא ע"ה, נשאל מורו ורבו, המהרי"ץ דושינסקי, על טיבו. נענה המהרי"ץ ואמר: "כשר' ישראל גרוסמן אומר 'מודה אני' בבוקר, הוא כבר מכין את צעדיו של כל היום כולו עד לרגע בו יניח את נטלת ה'נעגל וואסער' לצד מיטתו בלילה".

(מתוך ספר 'אור השבת')