כל מי שבא פעם בשערי בית וגן מכיר את הדרך בואכה ישיבת קול תורה. המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל התגורר בקרבת מקום, ברח' וייסבורד, והדרך מביתו לעבר הישיבה עברה דרך קבע ברחובה הראשי של השכונה רח' הפסגה.
ותיקי השכונה זוכרים בערגה כיצד היה צועד רבי גדליה מדי בוקר בבוקרו מביתו לעבר הישיבה לתפילת שחרית, ובחזרה מהישיבה לביתו. מעולם לא ניאות שמישהו יסייע לו ויקח אותו ברכב, וככלל מעולם לא ניאות להטריח מאן דהוא בעבורו.
אך דבר אחד מופלא בכל זאת היה שונה בהליכתו זו. פעם אחת בשבוע, פעם יחידה, היה משנה רבי גדליה את תוואי הדרך, ובמקום לצעוד מביתו דרך רח' הפסגה לעבר הישיבה הקד' הוא הלך בשביל צדדי המחבר את רח' ברגמן עם רח' תורה ועבודה המוביל לישיבה. היתה זו דרך בשביל עפר שאינו סלול, ובימי גשמים וקור אף מלא היה השביל בבוץ ולכלוך שהקשה על המתהלכים בו.
היה זה דוקא בשבת בבוקר קודם התפילה. מדי שבת בשבתו הקפיד רבי גדליה לילך דרך אותו שביל בדווקא, למרות שבחזרה מן הישיבה היה חוזר בדרכו הרגילה דרך רחוב הפסגה.
בנו הרה"ג רבי יוסף שליט"א שהיה צועד עמו בקביעות שם לב לשוני המוזר שנוהג בו אביו, והחליט לשאלו לפשר המעשה. באחת השבתות פנה אפוא לאביו וערך לפניו את התמיהה. אף הוסיף: והרי בשבת נצטווינו על כיבודה, וכי עונג שבת הוא לילך דוקא בשביל רעוע זה, ולא בדרך המלך בה מתהלך הוא כרגיל?
רבי גדליה השיב בפשטות אופיינית המעידה יותר מכל על כבוד הזולת שפיעם בקרבו. "בכל יום מקפיד אני להקדים לכל אדם גוט מארגען, שכן ראוי להקדים שלום לכל אדם. במקרה שאני פוגש באדם מבני עדות המזרח וחוששני שלא יבין את ברכתי בשפת האידיש, אני אומר לו 'בוקר טוב'. אך בשבת יש לי בעיה עם הדבר, כי אם אפגוש באחד מבני עדות המזרח שאולי לא יבין את הביטוי 'גוט שאבע'ס' אצטרך לומר לו 'שבת שלום', והרי דין הוא שאסור להזכיר שלום' קודם התפילה. לכן דווקא בשבת קודם התפילה אני מקפיד לילך דרך שביל העפר שבו אין האנשים מצויים, ולא אדרש לבעיה זו.
מדהים איך יכול יהודי לשנות את סדר יומו במשך עשרות שנים ולעשות דבר המטריחו יתר על המידה, רק כדי למנוע את עצמו מאפשרות של פגיעה כלשהי בכבוד הזולת.
(ה' וילנר מוסף שב"ק תולדות)