היה זה בימים בהם שלטה תנועת המושבים על ה'פרנסה' של העולים החדשים. הקרקעות במושבים התחלקו בין הנציגויות השונות בצורה חדה: שמונים אחוז מקרקעות המושבים החדשות – למפא"י, ועשרים אחוז למפד"ל… מדינת ישראל יישבה את העולים מתימן ומצפון אפריקה במושבים מסודרים. כל ראש משפחה היה רשאי לחלקת אדמה ולבית מגורים. מי שלא היה מוכשר לחקלאות קיבל הדרכה שוטפת ממדריכים מנוסים. גם בתי ספר ממלכתיים הוקמו עבור ילדי המושבים, לפי הצורך, כיתות מטופחות ומרווחות.
היהדות החרדית ביקשה לתקוע מקלות בגלגלי ההעברה על הדת. שליחים מטעם ה'פעילים' חדרו ליישובים וגילו לעולים הדתיים שיש להם זכות מלאה לתבוע 'בתי ספר' המושתתים על קריטריונים של חינוך דתי. מבחינה חוקית, הסבירו לעולים, אין שום בעיה לתבוע חינוך דתי בכל תוקף… הם חיממו את ליבם להאבק על נפשם.
הדברים נודעו ב'חלונות הגבוהים' של הממסד השמאלני, וה'מכבש' הופעל מידית בכיוון הנגדי: שליחי התנועה עברו מבית לבית הסבירו ואיימו על התושבים החדשים באיבוד זכויותיהם לדיור ושיכון: 'מי שיתעקש על חינוך דתי יגווע ברעב, ישאירו אותו בבתי פח ובצריפים, לא יתנו לו 'זרעים' לחקלאות. ואכן היו יהודים יראי שמים שעקשנותם הובילה את חייהם לחרפת רעב.
רבי מנחם כהן מראשי 'חבר הפעילים' מספר: מחאת היהודים בארץ ובתפוצות הביאה לפגישה הסטורית מענינת בין משה ניסים, חתנו של יו"ר תנועת המושבים – קורן, לראשי ועדת 'חבר פעילי המחנה התורני' [- 'הפעילים' בשמו הראשון]. משה ניסים גילה את אוזנם אודות כמה משפטים ששמע מחותנו קורן: "לנו אישית לא איכפת שילדים ילמדו תורה כרצונם. אנחנו זקוקים ל'קולות' [=בבחירות] וזה למעשה הפחד שלנו. בו ברגע שאתם תקחו את הנוער ותקימו מוסדות עצמאיים, הקולות יעברו אליכם. ההורים והנוער יצביעו למפלגות הדתיות. לכן ורק לכן, אנחנו נאבקים. מאידך גיסא, המאבק הציבורי שלכם מיסב לנו נזק בלתי הפיך. לכן הצעתנו היא: אנחנו נקים מוסדות נפרדים, מיוחדים לנוער הדתי. הילדים ילמדו במוסדותינו. הם ילמדו תורה ורק תורה, כרצונכם, ולפי התכתיבים שלכם. כך, ההפסד שלנו לא יהיה גדול מבחינה מפלגתית. הציבור לא יימנע מלהצביע בבחירות לאלו שעושים למענו – הוי אומר, אנחנו, ויסכים לתת את קולו למפלגה שבנתה בשבילו בנינים ומוסדות דתיים… נעשה שלום, ושלום על ישראל. כולם ירוויחו".
הפגישה היתה הסטורית מבחינת כל הצדדים. היה בה פתח רווחה לניצחון היהדות החרדית: הצעה גלויה מאין כמוה. ה'אויב' פורס את הכל על השולחן… וגם מסכים להעניק כסף בלי סוף, האויב יממן לנו את מוסדות התורה… השמאל מתחיל להכנע. המחיר הוא הצבעה ל'שמאל' ותו לא, ללא פגיעה בחופש הדת, להיפך, מדובר בסיוע נדיר.
מי שיודע את התקופה ההיא מבין את משמעות ההצלחה: הפעילים התחילו מאפס, ממאבק של בודדים מול ממסד אכזרי גדול וקשה, וכשה'שמאל' הראה סימני 'פחד', היתה זו קרן אור חזקה בעלטה שכסתה את התקופה.
בחבר הפעילים התקיימה ישיבה סוערת לדון בהצעה. לפתע, בעיצומו של דיון הדהד קולו של רבי שלום שבדרון זצ"ל: "מי צריך קולות? אנחנו מחפשים קולות? לא ולא, לנו יש שאיפה אחת – ללמד תורה, וזה הרי יהיה לנו באופן מוחלט ללא עוררין. ב"ה!" – ר' שלום נעמד, הרים את המקל ופצח בריקוד קטן של שמחה. "יופי. השגנו משהו!"
כמובן, השמחה לא מתחילה ונגמרת במשרדי 'חבר הפעילים', ההכרעה חייבת להיות בטרקלינם של גדולי ישראל. "נשאל את הרב מבריסק", הוכרז פה אחד. ר' שלום חייך ואמר לנו: "אני עצמי אשטח לפני הרב את כל הצדדים. אפרט בפניו את הלבטים על בוריים, את העבר והעתיד וכו' וכו'. אני אכנס יחד איתכם לביתו ואשאל".
רבי מנחם כהן היה עם ר' שלום בחדרו של הרב מבריסק: הרב שמע את הכל והשיב בדרך משל: "אבא הלך עם בנו הצעיר ביער. לפתע הבחין האב שהילד איננו. הוא הסתכל לצדדים, חיפש וחיפש. הילד נעלם: יענקלה! יענקלה! צעק בקול. מרחוק נשמע קולו של הילד: 'אבא אני כאן, אבל אני לא יכול לחזור עכשיו. תפסתי קוזק, אני תופס חזק בגופו. אסור לי לעזוב…'
"'יענקלה עזוב את הקוזק!' צעק האב בפחד. 'תוותר עליו ותחזור אלי. אחרת תעלם, תאבד את הדרך לגמרי'. חלפה דקה. קולו של הילד הדהד ברחבי היער: 'אבא, אבא, אני לא יכול. הוא תופס אותי… הקוזק מחזיק בי. חשבתי שאני תופס בו, אבל…' – סיים הרב מבריסק את משלו הנוקב.
יותר לא היה צריך להוסיף, יותר לא היה צריך להאמר. הדברים הובנו. ואז הוסיף הרב וסיים בעוד משפט יסודי: "אידישקייט לא עושים בכסף. אידישקייט עושים עם מסירות נפש".
"רק עזבנו את הבית", מספר רבי מנחם כהן, "ור' שלום לא יכל להתאפק ופרץ בריקוד של שמחה עצומה, ליד ביתו של הרב מבריסק: 'ברוך השם שיש לנו גדולים בתורה ששומרים עלינו. אשרינו מה טוב חלקנו'…
"היה זה אותו ר' שלום ששעה קודם לכן רקד מחד גיסא, ועתה הסתובב ורקד בשמחה אמיתית לאידך גיסא, ללא ניד עפעף. משמעת מוחלטת, כפיפות מתוקה לפני גדולי הדור. התבטלות בשמחה. ריקוד – של אמונת חכמים".
('אספקלריא שמיני תש"פ מתוך 'קול חוצב' עמ' 275)