היה זה לפני שבע שנים, ליתר דיוק כמעט שבע שנים: ביום כ"ה טבת תשס"ג. הייתי באותה העת בנסיעה מהישיבה בה למדתי במנצ'סטר, לבירה הבריטית לונדון, בה התקיימה באותו הערב שמחת הנישואין של חברי הקרוב.
כדי שלא לבטל את הזמן במהלך הנסיעה, לקחתי עמי שיעורים להאזנה בדרך, ובין היתר שמעתי אז גם דרשה של הגר"ש פינקוס זצ"ל.
בדרשתו סיפר הרב פינקוס מעשה מופלא, מאחד מגדולי הרבנים בדור הקודם, שהותיר אחריו צוואה לזרעו אחריו, לקבוע עתים לתורה.
הרב כתב בצוואתו כי הוא מבין שהדבר לפלא בעיניהם, שכן כל ילדיו היו תלמידי חכמים היושבים באהלה של תורה יומם ולילה, ומדוע הם זקוקים אם כן לקביעת עיתים מסוימת, כשכל יומם מלא וגדוש בלימוד התורה?
אלא, השיב הרב לילדיו בסיפור שהביא בצוואתו, אשר אירע בתקופה בה היתה ארץ ישראל נתונה תחת הכיבוש הבריטי, ובאותה העת אירע שהגיעה מכת ארבה, והיה חשש שהחגבים יאכלו את כל התבואה בארץ ישראל. לכן ציוו הבריטים שכל אזרח, נתין ותושב, יצא לעבודה בשדות, כדי להציל תבואה עד כמה שאפשר.
ואכן יצאו כולם, תלמידי חכמים ופשוטי עם, כולם נאלצו לעבוד בשדה מבוקר ועד ערב, והנה ראה זה פלא: בהגיע עת ערב, כשפנו הכל לשוב מעבודתם, הלכו תלמידי החכמים ההוגים כל היום כולו בתורה, פנו לבתיהם ונפלו שדודים במיטותיהם, ואילו בעלי הבתים, פשוטי העם, ה'דף היומי אידן' כהגדרתו של הגר"ש פינקוס, הלכו לבית המדרש כדי להשתתף בשיעור היומי הקבוע שלהם.
הסביר אותו רב, שזה קרה בגלל שתלמידי החכמים לא קבעו עיתים לתורה, ואילו בעלי הבתים שגם בימים כתיקונם מתאמצים מאוד לקבוע זמן ללימודם, לא יכלו לוותר על השיעור היומי, על אף העייפות הגדולה והלאות שהשתלטה על גופם. לכן מצווה הרבה לזרעו אחריו לקבוע עיתים לתורה, כדי שגם אם יהיו טורדים מאוד בעניינים אחרים, לא יעבור עליהם חלילה וחס יום אחד בלי לימוד תורה.
הדברים נכנסו ללבי, וחשבתי לעצמי שעל אף שאני בחור ישיבה שלכאורה אינו אמור לקבוע עיתים, כי הרי אני כל היום בבית המדרש, בכל זאת אקבע עת מיוחדת ללימוד.
אלא מה? הייתי בדרכי ללונדון כזכור, וידעתי שבזמן החתונה לא אוכל ללמוד, ומיד לאחריה אצטרך לשוב למנצ'סטר ואגיע בחזרה לישיבה לפנות בוקר, ולכן החלטתי להתחיל את הקביעות למחרת, כ"ו טבת.
עוד קבעתי אז לעצמי, כי הקביעות לא תהיה משקיעת החמה ועד שהשקיעה שלמחרת, אלא משעות הבוקר ועד שאני שוכב על משכבי בלילה, ולא משנה באיזו שעה אני הולך לישון.
הקביעות עצמה היתה ללמוד לפחות עמוד גמרא אחד בכל יום, ואכן זכיתי לעמוד בקביעות הזאת לאורך זמן ב"ה, ועד היום אני שומר עליה בסייעתא דשמיא. לפעמים הדבר בא בקושי גדול, וקרה לא פעם שכמעט שכחתי ואף נשכבתי על מיטתי לישון מבלי שלמדתי עמוד גמרא, וכשנזכרתי מיהרתי לשוב ולהתלבש, לגשת לבית המדרש וללמוד את העמוד היומי שלי.
כמעט שנה מאוחר יותר, הוצעה לפתע הצעת שידוך שכבר היתה בעבר על הפרק וירדה מסיבות כאלו ואחרות, והנה שוב הוצע השידוך, והתנהל במהירות שהפתיעה אותי ואת כל המעורבים בעניין, עד שבתוך ימים אחדים זכיתי לבוא בברית האירוסין, בתאריך אור לכ"ז טבת.
רק יומיים לאחר מכן הבנתי את מה שאירע כאן: ישועתי הגיעה בדיוק שנה תמימה לאחר שהתחלתי את קביעת העיתים, כי הרי ליל כ"ז נחשב בקביעות שלי להמשך של כ"ו טבת, ואם כן ברור לי שבזכות קביעת העיתים זכיתי לכך.
רק זאת אציין גם, כי בתקופה מסוימת למדתי במשך כל היום שולחן עורך עם נושאי כליו, והקביעות בלימוד הגמרא היתה קשה עלי מאוד, שאלתי אחד מן הגדולים האם לשנות הקביעות לדבר אחר, וענה לי שאין לי לעשות כן.
והאמת היא שבזכות הקביעות הזאת אני מרגיש חיבור עמוק לתורה הקדושה, ואיני יכול לתאר את גודל האושר שיש בהרגשה כזו.