"רק הגעתי, ואחד מהבחורים ה'אלטערס' ניגש אלי במאור פנים. 'שלום עליכם, ברוכים הבאים. איך קוראים לך? בא אראה לך את החדר שלך'. אחרי חמש דקות הוא שוב דופק: 'תגיד לי מה חסר'…"

הרב שמואל פולק

יש לי קשר עם בחור אחד צעיר שעלה כעת מישיבה קטנה לישיבה גדולה. מטבע הדברים הוא היה די לחוץ. סוף סוף הוא נכנס לישיבה עם 400 בחורים, ומי יודע אם יתאקלם…

והנה, אחרי יומיים הוא מתקשר אלי כולו מרוצה ומספר לי בהתלהבות שהבחורים המבוגרים בישיבה החליטו בינם לבין עצמם על מבצע מיוחד. מה המבצע? לקבל בסבר פנים יפות את הבחורים הצעירים משיעור א'.

הוא מספר לי: "רק הגעתי, ואחד מהבחורים ה'אלטערס' ניגש אלי במאור פנים כולו מיוזע. 'שלום עליכם. ברוכים הבאים. איך קוראים לך? בא אני אראה לך איפה החדר שלך'. אחרי חמש דקות הוא שוב דופק: 'תגיד לי מה חסר'. הבחור המבוגר נכנס לחדר ומתחיל לבדוק. 'אה. אני רואה שחסר לך ארון'". הוא מיד רץ והתרוצץ וגייס לו ארון. וכן הלאה וכן הלאה.

והבחור הצעיר נשמע בטלפון מאושר, מבסוט, הוא מרגיש בבית. מרגיש שיש מישהו מבוגר שדואג לו. אותו צעיר מספר לי בטלפון בהתרגשות: "אני שמעתי איך הבחור המבוגר הזה מפעיל את כל כובד המשקל שלו כבחור מבוגר כדי למנוע מאחרים לקחת לעצמם משהו שמגיע לי".

הבחורים המבוגרים שמסייעים לחדשים פשוט קנו את עולמם. הם לקחו את המעמד שלהם למקום הכי נאצל וערכי.

הבחור הצעיר והמפוחד הזה, טוב לו על היום הראשון – רק בזכותם. איזה חכם היה אותו בחור, ששמע בקולי כאשר הדגשתי לו שילך לישיבה ששמים בה דגש על מידות. איזו מאושרת אותה כלה שרצתה שידוך דווקא מישיבה כזו ששמים בה דגש על בין אדם לחברו.

*

גם דוד המלך וגם משה רבינו, שניהם נבחנו במידת הרחמים והחמלה. איך הם מתייחסים לחלש, ל'שעפסאלע' הקטן שאתה לא חייב לו כלום, וכבוד ותהילה לא תקבל ממנו. אף אחד אפילו לא יידע שעשית משהו טוב. ושם – "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. מאחר עלות הביאו". מפרש רש"י במקום (סוף פרק ע"ח): "שהיה רחמני, ומוציא הגדיים תחילה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריהם ואוכלים אמצע העשבים, ואח"כ מוציא הזקנות ואוכלות השרשים, אמר הקב"ה: 'ראוי הוא זה להיות רועה את עמי'".

בינינו, מה כתוב כאן? במילים אחרות: דוד המלך היה 'אלטער בחור' שהיה אחראי מטבח בישיבה, ובישיבה היו גדיים – בשיעור א', ותיישים – בשיעור ב' וג', והיו גם זקנות – שזה הבחורים מקיבוץ ומעלה. ומטבע הדברים איך זה הולך? קודם אתה נותן לחברים שלך, אלה מהג'אמה, מהקבינט, ואח"כ למעגל השני של בני השיעורים, ומה שנשאר נותנים לפרגיות האלו. אלו שהגיעו עכשיו.

אז זהו, שלא! דוד המלך ידע שהאילים הזקנים יכולים להסתדר. כי כידוע, אילים נקראים 'אילים' מלשון חוזק ("איילותי לעזרתי חושה", "ואת אילי הארץ לקח" וכדו'). לאילים יש קרניים חזקות, יש להם מרפקים. הם כבר יסתדרו בלעדי. אני פה בשביל לדאוג לאלו שאין להם את המרפקים!!! אני פה בשביל לעשות צדק ומשפט, ולדאוג שאחרון הגדיים מסתדר במקומו וישן על מטתו ולא חסר לו כלום.

לדאוג לצעירים זה לא פופולארי! מלכות בית דוד לאורך כל הדורות שילמה על זה מחיר תדמיתי. כי עוצמה אמיתית זה מלך כזה שנוהג נשיאותו ברמה ומפנק את המקורבים. אז זהו, שלא. מי שמפנק את המקורבים, אז אמנם העשירון העליון בוחר בו, אבל מי שדואג לחלשים – ה' בוחר בו: "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן".

אלטער בחור יקר: לפניך שתי ברירות. או שהחבר'ה יבחרו בך. או שהרבש"ע יבחר בך. אם תהיה ככה זורם עם החבר'ה ותשחק את המשחק ותשדר עליונות, החבר'ה יאהבו אותך… אבל ה' קצת פחות. ואם אתה תתייחס יפה לצעירים ותדאג למי שאין לו מרפקים – כבוד גדול לא תקבל מזה מהחבר'ה – אבל אבא שבשמים שם עליך את עינו ובוחר בך.

תעשה את השיקול שלך. אל תשכח בחור יקר, החיים האמיתים עדיין לפניך. העתיד של חייך עדיין לוט בערפל. והחברים שלך בישיבה – לא הם אלו שיישרו לך את הקרקע, אלא אותו אבא שבשמים שראה את ההתייחסות שלך לבניו – הוא זה שמשלם שכר טוב. הוא זה שמופיע כשכולם נעלמים. הוא זה שכשכולם שוכחים – זוכר למזכיריו טובות זכרונות.

נא לא לשכוח שאמנם חודש אלול זה ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", אבל חוץ מזה יש לחודש אלול עוד ראשי תיבות: "איש לרעהו ומתנות לאביונים". ללמדך: שבדיוק כמו ש"אני לדודי ודודי לי" זו ההכנה ליום הדין, הרי לא פחות מזה: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" זו ההכנה המתאימה והראויה ביותר ליום הדין.

בשביל זה יש בכל ישיבה בחורים צעירים וחדשים שבעוד תקופה קצרה כבר יתאקלמו וכבר לא יצטרכו אותך, אבל כעת, בשלב הראשוני והמתחיל הזה, הם בגדר "אביונים", ואתה יכול בטיפ-טיפה מאמץ לתת להם את ההרגשה הטובה ולהכניס אותם ל"עניינים".