עמדתי לפני חתונת בתי שתחי', ועז היה חפצי לצאת לקברי אבות לפני החתונה – להזמין את נשמות הסבים והסבות ולהעתיר בתפילה לטובת הבית החדש העומד להיבנות שיהיה משכן לשכינה. בתחילה חשבתי לנסוע אחרי חנוכה. אבי שליט"א אמר לי שאסע לפני חנוכה, כי לאחר חנוכה זה יהיה קרוב מדי לחתונה ולחוץ מדי.
חמי הוא האדמו"ר מ'תולדות אברהם יצחק' שליט"א, נכדו של בעל ה'שומר אמונים', הרה"ק רבי אהרן ראטה זצללה"ה זי"ע. הוריו, הרה"צ רבי שמואל יעקב ויענטע, שהכלה נקראת על שמה, גרו באונגוואר, ושם מנוחתם כבוד. אונגוואר היא עיירה השוכנת באוקראינה על גבול סלובקיה. הדרך לשם משדה התעופה עוברת דרך עיירות אשר שמן נודע בעולם היהודי. כיוון שכך, עשינו את דרכנו כאשר אנו חונים בקברותיהם של צדיקים. קודם נסענו להונגריה, ושם זכיתי להתפלל על ציונו של ר' ישעי' מקרעסטיר ועל מקום קבורתו של בעל ה'ישמח משה' באיהל.
זה היה ביום שלישי, שבוע לפני חנוכה. עם הזמן נטתה השמש מערבה, ואנו הלכנו והתקרבנו לאונגוואר. הגענו לאונגוואר בשעת לילה, ואני הבנתי שלא נוכל להשתטח היום על הציונים באונגוואר.
איני רוצה לשהות לילה מבלי שתהיה לי אפשרות לטבול אחר כך במקווה, אמרתי לנהג. הנהג לא הבין מה הבעיה, ואני ניסיתי להסביר לו שאמנם אין כאן הלכה לכלל, אך זו היא חומרה של חסידים, ומאז ומעולם הקפדתי עליה. בלילה לא אוכל למצוא מקווה, וביום בוודאי אמצא מישהו שיורה לי היכן אפשר לטבול. מקום אכסנייתי היה בבישטנא, שם היה מקווה, אבל צריך להזמין מראש, ואני לא הזמנתי.
הנהג ניסה להניא אותי מהחלטתי. "הדרך מבישטנא לאונגוואר אורכת שעתיים. תצטרך לנסוע במיוחד שעתיים הלוך ושעתיים חזור", הזהיר. ההקפדה שלי שווה ארבע שעות נסיעה, השבתי לו. הבה ניסע לבשיטנא, ונצא מחר, ביום רביעי, מוקדם ככל האפשר.
הנהג היה תושב אונגוואר, ובדרך לבישטנא סיפר לי שהוא קיבל ידיעה שמחר בשעה אחת בצהריים תתקיים לוייה יהודית בעיירה. זמני היה צפוף מאוד, ואני תכננתי שנצא מיד בבוקר, הרבה לפני הלוויה, כך שלא נפגוש אותה בכלל ולא נתחייב בלוויית המת.
וכך היה. נסענו לאכסניה, ולמחרת ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר, אחרי תפילת שחרית, יצאנו לאונגוואר. הגענו לשם בעשר בבוקר. יחד עם חבר טוב, אברך מירושלים, נכנסתי לבית החיים וזכיתי להזמין לחתונה את הסב והסבתא לבית ראטה, הוריו הצדיקים והמופלאים של רבינו בעל ה'שומר אמונים'. ידעתי כי זכות נפלה בחלקי, ויהי רצון שיתקבלו כל התפילות לזכות החתן והכלה, המשפחה וכל כלל ישראל.
בעת שעמדנו לצאת מבית החיים, הבחנו, להפתעתנו, בלוויה הנכנסת לבית החיים. קבוצה קטנה של אנשים השתתפו בה, ביניהם הרב מנדל וילהלם שליט"א, רב הקהילה היהודית בעיר. הם באו ללוות לדרכה האחרונה נפטרת בת שמונים וארבע. הרב התרגש לראות אותנו. "אנחנו כאן שמונה אנשים. תוכלו להצטרף אלינו ולהשלים לנו מניין?" מובן שהצטרפנו.
אחרי הקבורה עמדנו בשתי שורות, אלו מול אלו, ובנה היחיד, שהיה נראה רוסי טיפוסי לכל דבר, עבר בינינו, כנהוג. כבר אז הרגשתי כעין הארה משמים, כי אכן הנהגתי רצויה לפני הבורא יתברך. הקפדתי על מנהגי לטבול במקווה אחרי שהייה בבית עלמין, ומצווה גוררת מצווה – זכיתי לגמול חסד של אמת. חשבתי שאולי הרב יודע על מקווה קרוב יותר, ושאלתי אותו היכן יש מקווה. והנה, גם את זה שלח לי הקב"ה בצורה שלא חשבתי עליה כלל. הרב פשוט הנחה אותי ללכת לביתו…
בסיום הלוויה חזר הרב לביתו, ונפגשנו יחד. "בוא ואספר לך מה היה כאן", אמר לי הרב. "הנפטרת, עליה השלום, הייתה בת ישראל כשרה, אך למרבה הצער, בנה גדל בצילו של מסך הברזל, חונך על ידי הקומוניסטים ונעשה קומוניסט מושבע. אין לו קשר ליהדות כלל, עד כדי כך שכשאשתו ניסתה לבקש ממנו שילך לפחות ביום הכיפורים ובליל פסח לבית הכנסת, הוא סירב בתוקף.
"כאשר חשה אמו שקיצה קרב, קראה לבנה וביקשה ממנו בקשה אחת: 'בבקשה, תערוך לי לוויה עם מניין יהודים'. הבן, שאין לו קשר כלל עם יהודים ועם יהדות, התרגז מאוד. 'אני לא יכול', הוא אמר, 'זה לא מתאים לי'. מפעם לפעם הייתה האם חוזרת ומזכירה את בקשתה האחרונה, אבל הבן, שחי את חייו ללא כל זיקה יהודית, לא הסכים אפילו לנסות לארגן דבר כזה. הוא חש רתיעה מכל העניין, וכאשר ביקשה האם פעם נוספת שילווה אותה עם מניין, אמר לה הבן: 'אם תבקשי ממני פעם נוספת מניין, אקבור אותך בבית קברות של נוצרים'.
"הבינה האמא שאין על מה לדבר ואמרה: 'אתה יודע מה? אתה לא רוצה, אני לא מבקשת ממך יותר. אתפלל לאלוקים, והוא יעזור'. מאותה שיחה היא הפסיקה לבקש מניין, ואכן התפללה לה' יתברך שישלח לה עשרה יהודים שילוו אותה לדרכה האחרונה.
"והנה, הגיע היום. הנפטרת היא חברה בקהילה שלנו כאן באונגוואר, ולכן רציתי לארגן לה לוויה במניין, אך במשך השבוע קשה מאוד להשיג פה מניין יהודים. אמנם בשבת יש מניין בבית הכנסת, אבל במשך השבוע, כשכל אחד הולך לדרכו ולעבודתו, נדיר עד בלתי אפשרי למצוא עשרה יהודים במקום אחד. חשבנו לערוך את הלוויה בשעה אחת בצהרים, אחרי שאנשים חוזרים מהעבודה, אבל הבן מיהר, וכך הגענו אל בית העלמין בשעה עשר בבוקר.
"הפלא העצום שהתגלה מול עינינו היה – כבודכם. שני יהודים מארץ ישראל בלבוש ירושלמי אוטנטי. אתם נראיתם כמו מלאכים מהשמים שנשלחו במיוחד להשלים לנו את המניין. הבן של הנפטרת שאל אותי מי אתם. אמרתי לו שאלו יהודים מארץ ישראל, והוא נדהם. אחרי הלוויה הוא סיפר לי על בקשתה של אמו, על התגובה שלו ועל התשובה שלה.
"'רק האלוקים יכול לסדר דבר כזה', התפעל הבן. 'הוא שמע לתפילות של אמא שלי. אתה מבין, הרב? הוא שמע! אף אחד בעולם לא יכול לדעת מתי הלוויה. אף אחד לא קרא ליהודים האלה, והם באו. אם זה הבורא שאמא שלי האמינה בו, אז גם אני מאמין. החלטנו אני ואשתי להתקרב לבורא עולם. מהשבת הזאת אני אגיע לבית הכנסת'".
נכנסנו למכונית כדי להמשיך את המסע, אפופים ברגשות הודיה לבורא כל עולמים. בתחילה חשבתי שרק המקווה לבד שווה ארבע שעות נסיעה, אבל עתה ידעתי כי ארבע שעות אלו הן מחיר פעוט לעומת הזכות הגדולה להשיב נשמה תועה לאביה שבשמים.
(גיליון השגחה פרטית)