"ויקרא אל משה" (ויקרא א', א')
כתב בעל הטורים: "א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, וא"ל הקב"ה לכתוב גם אל"ף וכתבה קטנה".
את המחזה הזה,למדו תושבי שכונת רמת אלחנן להכיר היטב.
דבר שבשגרה היה עבורם לראות את רבינו, ה'זוטשקער רבי', הולך בדד ברחובה של עיר, הוא ואלוקיו, הוא ושרעפיו. נטול משמשים וחף ממהומת שררה הילך רבינו את דרכו ממעון הקודש אל בית המדרש וחוזר חלילה.
דווקא בקרב אנשי שלומו לא הצליח המחזה להיכנס לשגרה. פעם אחר פעם הם היו מתחננים לרבינו ומבקשים לזכות ולהתלוות אליו, ונתקלו בחומת סירוב בצורה. רק אחת לשבוע, בשבת קודש, לא גירש רבינו מעל פניו את המלווים הסובבים.
היה זה המשמש המסור, הרב אהרן ריבל שליט"א, שהרעיף על רבינו מסכת של תחנונים והפצרה ביום מן הימים, וביקש חזור והפצר שייאות רבינו להרשות לו להתלוות אליו דרך קבע בעת הילוכו ברחובה של עיר.
השיב לו רבינו בלשון של שנינות עמוקה:
"היה הייתי ילד קטן לפני שנים רבות. אז עוד לא הכרתי את הדרך לביתי, ואילו לא היו מוליכים אותי מהחיידר הביתה ומהבית אל בית המלמד לא הייתי יודע אנה לפנות ותועה ברחובות הכרך הסואן. היום, משהתבגרתי, יודע אני תהילה לא־ל את הדרך לביתי ואיני זקוק שילווני".
והוסיף: "בשבת קודש איני מסוגל לעמוד בהפצרותיהם של אנשי שלומינו, ועל כן מסתיר אני בקפלי לבבי 'ילד קטן', ובשבת אני מוציא אותו ושוב אני כילד קטן שצריך שילוו אותו ויראו לו את הדרך, ידאגו לו שאכן יגיע הביתה…".
בשנים האחרונות צץ מישהו אחד אשר לו, רק לו, הסכים רבינו ללוותו בעת הליכתו, בשונה מהרגלו התמידי. היה זה ילד בעל צרכים מיוחדים, שמצא לעצמו צוהר של אושר בחיים רבי ההתמודדות כאשר הסכים רבינו שילווה אותו. נוכח טיפות האושר של הנער המיוחד התמוססו כל חומות הסירוב שבנה רבינו במהלך שנות חיים. כל אימת שרצה היה הנער מתלווה לרבינו כמשמש ותיק. פניו קורנות ולאושרו אין גבול.
וסימנך בדח"ן
מימיו לא הצליח רבינו להבין מדוע מציקים לו מקורביו ומנסים להניאו ממנהגו התכוף לצאת לעתים מזדמנות מחדרו בשעות הבוקר, לפני תפילת שחרית, ולהגיש למתפללים שהקדימו לטבול בדברי תורה קודם תפילתם, כוסות קפה. הם ניסו לרמוז לו ש'הגשת קפה' אינה ממש מסימני ההנהגה, אך רבינו היה מתפלא כל פעם מחדש: "איני מבין? וכי רבי לא מצווה על מצוות גמילות חסדים?!".
הגשת הקפה הייתה רק סממן נוסף של דרכי הענוותנות ושפלות הברך.
במהלך השולחן הטהור שערך רבינו בשבת שבע ברכות לחדב"ן הרה"צ מנחם קאליש שליט"א, עלו על השולחן שני משמשיו של כ"ק מרן אדמו"ר ה'נחל יצחק' מזוטשקא זי"ע, הרב פסח גולדשטיין זצ"ל, ולהבחל"ח הרב שלמה לידר שליט"א. הם פצחו בריקוד נלהב ופרץ שמחה פרץ מתוכם והלהיט את הנוכחים כולם.
רק רבינו הבחין שהמאוורר הגדול התלוי על התקרה מפריע להם לרקוד כדבעי.
הבחין ועשה מעשה: כאילו אינו נמצא באמצע עריכת שולחנו הטהור, התרומם רבינו קלות ממקומו והחל מזיז את השולחנות המרכיבים את השולחן הטהור ולמשוך אותם לכיוונו. רק אחרי שהשולחנות הוזזו ושני הרוקדים כבר לא חששו לראשיהם מכנפי המאוורר, התיישב רבינו על מקמו שוב.
שפלות הברך התגלגלה תמיד גם על לשונו של רבינו, כשהיה מפציר ביהודים פשוטים לצד גדולי ישראל שיתפללו עליו, ומלמד לשונו לנקוט בפלך הענוותנות; וכך היה מבקש – שואל: "התפללו נא עלי, נתן דוד בן חנה, וסימנך בדח"ן…".
לנקוש בדלת ולברוח
גם אם התרגל האספלט האפור, המרכיב את המדרכות ברמת אלחנן, להיחשף אל מחוזות ענווה מופרזים מצדו של רבינו, עדיין הוא התפלא על מה שראה באותו יום, בערבו של חג המצות. רבינו הילך שוב ושוב לאורך הרחובות, עושה את הדרך מביתו אל פתחו של בית אחר בשכונה, וחוזר חלילה. מלווה הוא בנכדו הרך, ובכל סיבוב השניים, הסב והנכד, סוחבים על כתפיהם מוצר אחר.
וכפי שסיפר אותו נכד, הרב משולם זלמן לייפער שליט"א: "זה היה בשעות הצהרים של ארבעה־עשר בניסן. הנכדים הגדולים כבר עזבו את בית רבינו ונשארתי שם רק אנוכי. רבינו ביקש ממני להתלוות אליו. תחילה הוא נתן לי לשאת מספר חבילות מצות, בעוד הוא מעמיס על כתפיו מספר שקי תפוחי אדמה כאחרון התגרנים. הגענו עד לדלת אחד הבתים בשכונה והנחנו הכל, בשקט־בשקט.
"שבנו הביתה ושוב יצאנו לסיבוב אל אותה הכתובת. הפעם סחבנו בקבוקי יין. והיה סיבוב נוסף, של פירות וירקות.
"רק אחרי שהמשלוח כולו הושלם והמצרכים כולם הונחו מאחורי הדלת בחרישיות רבה, לחש לי רבינו: 'גש בלאט אל הדלת, נקוש אחת ושתיים ונישא רגלינו במהירות'. נקשתי על הדלת ורבינו המתין לי במרחק מטרים ספורים בדריכות. תיכף לנקישה הוא אחז בכף ידי ויחד ברחנו בצעדי ריצה מהמקום. כדי שהיהודי הפותח את הדלת לא יראה מי סיפק לו את המשלוח, שלא יתבייש.
"כשהגענו הביתה שאלה סבתא, הרבנית הצדקנית, את רבינו: 'מדוע בחרת דווקא בו, במשולם זלמן הקטן, שיעזור לך? מדוע לא ביקשת את עזרתו של אחד הנכדים הגדולים יותר, שקל לו לשאת את המשאות הכבדים?'.
"ורבינו השיב בגאונות של מידת החסד: אם הייתי לוקח את אחד הנכדים הגדולים, הנערים, הוא היה זוכר כל ימיו את אותה כתובת של היהודי הנצרך – ואת זה לא רציתי. דווקא לקחתי את אחד הנכדים הרכים יותר – שלא יזכור לאורך ימים את הכתובת המדויקת ולא יידע מי הוא אותו נזקק לו עזרנו".
אבנט הופך לרצועה
נער צעיר היה הרב אברהם דוד חיימוביץ הי"ו כאשר נפל ונשברה זרועו. הוא פנה עם הוריו אל המרפאה וחזר משם כאשר זרועו מגובסת כהוגן. הרופאים – כדרכם – הוסיפו לו על הגבס גם רצועה אלסטית לבנה והנחו אותו לכרוך אותה סביב צווארו, ומהצד השני להניח בתוכה את היד המגובסת למען תנוח ותחלים כמה שיותר מהר.
בליל שבת קודש, בחלפו על פני רבינו בעת ברכת 'גוט שבת', הבחין רבינו שהזרוע אמנם מגובסת אולם הרצועה נעדרת.
רבינו, האמן הגדול של הנפש, קלט, הבין, ואמר לו ברוך:
"אני מבין אותך אברהם דוד, מבין היטב מדוע תימנע מלכרוך סביב צווארך את הרצועה בשבת קודש. בטח לא נעים לך שהרצועה הלבנה בולטת על פני הבעקיטשע השחור בוהק. אבל גם לזה יש פתרון". רכן רבינו אל מגרת שולחנו, שלף ממנה אבנט שחור בה השתמש בקדושתו, בקשר־עניבה המותר בשבת הפך את ה'גארטל' הרבני המכובד לרצועה שחורה שתועיל להחלמת זרועו של הנער הצעיר".
לא גינונים ולא כבוד, וגם לא הפיכת האבנט האישי לרצועת עזר – לא מנעו מרבינו להבין ללבו של נער צעיר, ללכת בעקבות רוחו ולדאוג לו, לדאוג לו כל־כך.
בכינוי שאינו של מה בכך הייתה חמותו של רבנו, הרבנית הצדקנית מזוועהיל ע"ה, מכנה את חתנה, רבינו: "על־פי הלכה". כך, לא פחות ולא יותר, היא כינתה אותו מתוך הערצתה הרבה את מידת דקדוקו של רבינו בכל כללי ההלכה, וכל ניע מהפסיקה ההלכתית הפשוטה היה אצלו חמור מהקפיצה אל כבשן לוהט.
פעמים הייתה רוחו הקדושה סוערת, כאשר ביטא בשפתיים רוטטות את הפליאה שהתפלא דם התמצית של נשמתו על כך שרבים הם אשר אינם בקיאים בכל פרטי ההלכות שבשולחן ערוך. "איך?", תמה אותו צדיק, "איך אפשר להיות 'יהודי' מבלי לדעת איך 'יהודי' צריך להתנהג?".
מדי שנה בחג הפסח היה כואב את תעשיית ה'כשר לפסח': "לכל הפחות שבעת ימים", התאונן במר נפשו המזוככת, "שבעה ימים בשנה בה אפשר להתנזר מכל המעדנים והמאכלים שהעולם־הזה מייצר ומפתה בהם את הברואים המהלכים עליו… עכשיו גם את השבוע הזה רוצים לקחת?". בהזדמנויות אחרות ביטא רבינו את החובה להקפיד שלא לאכול בפסח בבית אחר. "אין שטעטל (-בעיירה) הייתה זו קפידה כל־כך חזקה, עד ששואב המים, הפשוט שבאנשי העיירה, לא היה מעז להכניס לפיו בפסח אפילו את המאכלים שבושלו בבית הרב!".
רבות היה מזכיר רבינו את אמרתו של אביו, כ"ק מרן אדמו"ר ה'נחל יצחק' מזוטשקא זי"ע: "אפשר להטעים בדברי התנא. 'עין רואה' – יש הנהגות שונות שרואים אצל צדיקים וחסידים; 'ואוזן שומעת' – שומעים גם על הנהגות ומנהגים של אנשי מעשה מורמים מעם; ועדיין 'כל מעשיך' – כל מעשי האדם והנהגותיו צריכים להתבסס ולהיות 'בספר נכתבים' – על־פי הכתוב בספר התורה, בשולחן ערוך. כי זה כל האדם".
(יקותיאל יהודה גנזל 'המבשר' תורני / כ"ו בשבט תש"פ )