רע ונהדר

מאת: מוטי וינשטוק

רע ונהדר

החיים ברוסיה הצאריסטית היו קשים ומרים. כמעט כל תושבי האימפריה הדיקטטורית שמשלה אז בחייהם של עשרות מיליונים שהתגוררו בעשרות מדינות, סבלו סבל אימים. סבלו העמים המשועבדים, סבלו החקלאים, סבלו הפועלים וסבלו היהודים. אט אט החלה להתגבש בלבבות רבים ההבנה שהאשם העיקרי בסבל הזה הוא בית המלוכה הצאריסטי שכל מעייניו נתונים לשימור שלטונו והוא חסר כל רצון או הבנה להיטיב עם העם. אם כך, הסיקו רבים, אין ברירה אלא לחולל הפיכה, להדיח את הצאר ולהעביר את השלטון לידיים אחרות – כאלו שידרשו בשלומו וטובתו של העם.

אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. הצאר שלט ביד רמה, החזיק משטרה חשאית שעצרה כל ניסיון להפיכה, והמהפכנים השונים נכלאו פעם אחר פעם. העתיד נראה קודר ועגום והמהפכנים שהצליחו להימלט מבתי הכלא או ברחו רגע לפני שנעצרו, התכנסו להם לפגישה עגומה אי שם באחת מבירות אירופה המודרנית ודנו בעוגמה בכשלונות האחרונים.

איש לא ידע מה ינחם וידרבן אותם אבל דווקא אחד הנוכחים במקום ראה את כל המצב כהזדמנות עצומה, "רבותיי!" קרא בפאתוס. "עליכם לדעת שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר", כשהוא מתכוון לכך שכשלון המהפכות וההתעמרות הממשלתית שהלכו וגברו, יגרמו לכך שבסופו של דבר העם יתמרד בעוצמה גבוהה בהרבה והמהפכה בוא תבוא.

חלפו כמה שנים עד שהתברר שאותו דובר – ולדימיר לנין, לימים השליט הראשון של ברית המועצות הקומוניסטית, צדק בתחזיתו. מלחמת העולם פרצה והמצב נעשה רע יותר ובסופו של דבר המהפכה המיוחלת הגיע. ואף אם אמנם משטר האימים של רוסיה הסובייטית גרם לאנשים להתגעגע לימי הצאר ואמירתו הנודעת של לנין נחקקה מכאן והלאה, לרוב כסמל לחשיבה הקומוניסטית, הרי שברוח של 'כי ממנו ניקח לעבוד את ה", נבקש להתבונן בדברים.

מטומאה לטהרה

כמה עניינים מחברים בין פרשת בהר, אותה נקרא השבת, לפרשת אמור אותה קראנו בשבת שעברה, ביניהם מצוות הספירה. בפרשת אמור זו הספירה הפרטית "וספרתם לכם ממחרת השבת" – ספירת העומר. בפרשתנו זו הספירה הציבורית "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים" – ספירת ימי השמיטה שכמבואר בראשונים אף היא נעשית בברכה (הנאמרת על ידי בית הדין).

ומכלל הדברים אנו מוצאים את החשיבות הייחודית למספר ארבעים ותשע שמוביל אותנו לחמישים. כך שבעת השבועות של ספירת העומר המובילים אל שבועות ביום החמישים, וכך שבע שנות השמיטה שמובילות אל היובל. אבל מה יש בספירה הזו של ארבעים ותשע שמייחד אותה כל כך?

במדרש אנו מוצאים "תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". וכן "תלמיד ותיק היה לו לר' עקיבא שהיה מטהר את השרץ במ"ט פנים וחוזר ומטהרו במ"ט פנים". שוב אנו מוצאים את המספר ארבעים ותשע ושוב הוא מבקש הסבר – מה הענין במספר זה ומה המשמעות של טהרת השרץ במ"ט פנים אחר שכבר הראו מ"ט פנים לטומאתו?

מרע לטוב

בכל בוקר אנו אומרים את שירת הים – חוזרים ומהדהדים את ההודיה הגדולה על שרשרת הניסים בצאתנו ממצרים. בתוך הדברים אנו מזכירים גם את רשעותו העצומה של פרעה "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל". צדיקים הסבירו שלא לחינם אנו שבים ומזכירים מדי בוקר בבוקר את רגעי המרדף המחרידים הללו אלא כדי ללמד אותנו לקח דבר יום ביומו. לעיתים אנו מתעוררים בבוקר בתחושה שהכל 'הפוך'. היום אליו אנו נגררים בעל כרחנו, נראה כזה שלא ייצא ממנו כלום ואילו ניתנה לנו אפשרות היינו מעבירים דף ביומן ועוברים ליום שלמחרת בתקווה שהוא יהיה מעניין ומוצלח יותר.

מול הרגעים הללו מזכירים לנו בכל בוקר מחדש את פרעה – מי שאחרי עשר מכות שכמעט כילו את ארצו, ושלאחר שעם העבדים שיצא מתחת ידיו רוקן את ארצו מכל אוצרותיה, מתעודד מחדש ומתמלא התלהבות מחרידה כשהוא מעודד את חייליו בקריאות קרב קצובות: "ארדוף, אשיג, אחלק שלל!" ממנו עלינו ללמוד שגם מהרגע הקשה ביותר ניתן לקום ולהתעודד בהתלהבות ולצאת למרדף חדש.

כפי שכבר הזכרנו במדור זה מספר פעמים, המחשבה הנאיבית לפיה העולם היה טוב יותר אילו לא היה בו רע – שגויה מיסודה, מאחר שכל הטוב אותו אנו רואים בעולם מגיע דווקא מכח ההתגברות על הרע ובולט לעין דווקא משום שיש רע, כפי שהאור בוקע מתוך החושך. לפיכך ככל שהטומאה עמוקה יותר, כך היכולת להשיג את הקדושה גבוהה יותר.

כידוע, בני ישראל בהיותם במצרים נכנסו למ"ט שערי טומאה ואז הוציאם הקב"ה בחיפזון לפני שייכנסו לשער החמישים. ואם אמנם ניצלו מהטומאה של השער הזה, הרי שלא זכו לשער הקדושה שכנגדו כמבואר ב'אור החיים' הקדוש (שמות ג, ח), משום שתמיד זה לעומת זה עשה אלוקים וככל שמתרוממים מעל הטומאה, כך אפשר לזכות מנגד לשערי קדושה. הוי אומר: ככל שיהיה רע יותר – כך אפשר לזכות לטוב יותר. זו אפוא הסיבה שאותם תינוקות שבימי דוד המלך וכיוצא בהם תלמידו של רבי עקיבא היו דורשים מ"ט פנים של טומאה, כי רק אחר כך ניתן לדרוש מ"ט פנים של טהרה ולטהר אפילו את השרץ בעצמו.

ארבעים ותשעה ימי הספירה הם ארבעים ותשעה ימים של תיקון המידות, שבהם מבררים את שבע המידות שבהן העולם מתנהג, יום יום ומידתו – מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות, כל יום ותיקון המידות שלו. ומתיקון הנפש נבוא לתיקון העולם באמצעות שבע שנות השמיטה, עד שנזכה לתקן נפשותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם ולהיטהר ולהתקדש בקדושה עליונה.

שבת וספרת לך – ספירה המבררת כל מידה ומידה שבתוכך – שלום

(מתוך 'בקהילה')