"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל"
ראיתי פעם תלמיד חכם שבירך ברכת המזון וכשהגיע ל"כי הוא א־ל זן ומפרנס לכל" הצביע, בפנים שמחות ומאירות, על ספר רבי עקיבא איגר שהיה לצדו
לאחר מכן סיפר לי החברותא שלו, שזה עתה הם סיימו לעיין בחידושיו הנפלאים של רבי עקיבא איגר ובמקורות שציין, ושמחתו של הת"ח היתה עצומה על שזכה להבין את הדברים על בורים. ולכן כשהגיע בברכת המזון ל"כי הוא א־ל זן ומפרנס לכל" התכוון גם לכך שהקב"ה מפרנס בטובו את בריותיו ומאפשר להן ללמוד תורה ולשמוח בה, שהרי כיצד היה אפשר להעביר את החיים כאן בעולם הזה בלי התורה…
מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל היה אומר: שלברך בלי כוונה זה דבר נורא ואיום, אבל לומר 'נודה לך' בברכת המזון בלי כוונה זה הרבה יותר גרוע. וכי איך אפשר להודות בלי לכוון? הרי מי שעושה כך נחשב כמזלזל בערכו של מי שהוא מודה לו! כל יהודי צריך לזכור את חובת ההודיה שלו להשי"ת על כל מה שעשה אתו.
פעם הובאה לכולל 'בית דוד' תמונה של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שצולמה בביתו כאשר באו אליו בשאלה דחופה בעת שעסק בלימודו.
הבטתי בתמונה ואמרתי לסובבים אותי: "בואו ונשים לב מורי חמי נמצא עתה באמצע הלימוד, הגמרא פתוחה לפניו, אלא שהגיעה שאלה דחופה ויש להשיב עליה, ולכן הוא נאלץ להוציא ראשו לרגע מהגמרא.
"אבל הביטו וראו שביד ימינו הוא מחזיק חזק את הגמרא וביד שמאלו הוא משאיר את האצבע בתוך הרש"י, כדי שברגע שיסיים להשיב יוכל תיכף ומיד לחזור ללימודו ולא יצטרך לחפש את הרש"י שבו עסק"…
בעת שנערכו ה'תנאים' שלי בבית מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל נשמעו דפיקות בדלת, ובפתח נראו גבאי בית המדרש 'תפארת בחורים' שהודיעו לחמי שהגיע זמן השיעור. ללא אומר ודברים קם הרב אלישיב ממקומו, אמר לי: "זייט מיר מוחל", עזב את כל הכבודה והלך למסור את השיעור.
כשחזר לביתו פגש שם את הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, ובין השניים התפתחה שיחה בעניין מבחני הדיינות שנערכו באותו יום. בין לבין העלה הגר"א גולדשמידט כמה שאלות קשות שהיו במבחן, ומו"ח החל להתפלפל עמו בסבך הסוגיות הקשורות לשאלות הללו.
ולא היו אלו 'ווערטלאך' אלא דברים העומדים ברומן של הסוגיות הקשות בש"ס. בעקבות כך נזכרתי בגמרא המספרת על תנאים שבאו לשוק הבהמות כדי לרכוש בהמה, ונפגשו שם עם הנשיא שגם הוא ביקש לקנות בהמה לנישואי בנו, ודיברו שם כל העת בסוגיות הקשות והסבוכות שבש"ס.
להורות לנו לדורות שגם בהיותך בשוק, וגם אם מדובר ביום אירוסי בתך, אינך פטור מלימוד תורה ומלדון בשאלות קשות.
אחד מתלמידיו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור', סיפר לנו על מעשה שהיה בעת שהגאון הוזמן להיות סנדק בברית של בן תלמידו:
לאחר קיום המצווה שאל בעל השמחה את רבו האם יוכל להשתתף גם בסעודת הברית הנערכת בהשתתפות בני המשפחה. הגרח"פ השיב שהוא מצטער שאין בידו אפשרות לקיים את המשאלה הזו, כיוון שהוזמן לברית נוספת והוא נאלץ לעזוב את המקום באופן מידי.
בעל השמחה, שהיה אחד ממקורביו של ראש הישיבה, ידע בוודאות שהגרח"פ לא הוזמן באותו יום לברית נוספת, והיו דבריו של הגאון לפלא בעיניו.
הוא העז פניו, ושאל את הגרח"פ לפשר הדברים. ראש הישיבה חייך ואמר: "הנך צודק שלא הוזמנתי לברית מילה נוספת, אבל הוזמנתי לקיים את הברית עליה נשבענו כולנו, כל עם ישראל, ושעליה נאמר (דברים כט, א) 'לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו', שהיא הברית לקיום התורה וללימודה…".
כ"ק אדמו"ר מבאיאן זי"ע עשה פעם דרכו בחזרה משווייץ לארץ ישראל. בקטע מסוים של הדרך, כך סיפר לי הרב זילבר מארצות הברית, חלפה הרכבת בתוואי נוף של 'הרי האלפים', שהיה יפה במיוחד וריכז אליו את מבטיהם של כל הנוסעים שהיו מרותקים לחלונות ועצרו את נשימתם. אך הרבי המשיך לעסוק בשלו, כאילו לא אירע דבר, ולא גרע עין מספר המשניות שהיה בידו כל העת.
המשמש, ברצותו לגרום לרבי קורת רוח, הסב את תשומת לבו לנוף המופלא המשתקף דרך החלונות, אבל הרבי ממשיך להיות שקוע בלימודו.
כאשר הגיעו לארץ ישראל והרבי עלה לרכב שהובילו לביתו, השקיף כ"ק אדמו"ר מבאיאן דרך חלונות הרכב אל הנוף שמסביב ולא גרע עין מתוואי הדרך.
עכשיו כבר לא יכול היה השמש להתאפק. "רבי, אינני מבין, האם הנוף בשווייץ לא היה הרבה יותר יפה ומרשים?!…".
"שתי תשובות לי לדבר", אמר הרבי. "האחת, וכי אני צריך להביט בנוף של הרי האלפים כדי לראות את הקב"ה, הרי 'מבשרי אחזה אלוק'! הרי אפשר לראות את הקב"ה גם מתוך התבוננות בכף היד שלי, בוורידים המקיפים את הגוף, בעיניים וברגליים ובכל יתר האיברים שברא לנו האלוקים, הפועלים יחדיו בהרמוניה מופלאה ומשלימים זה את זה. ואם כן לשם מה הוצרכתי להפסיק מלימודי ולהביט בנוף השוויצרי?!
"ואם תשאל, אם כן מדוע כאשר הגענו ארצה התבוננתי בנוף? התשובה לכך נעוצה בפסוק 'ארץ אשר… תמיד עיני ה' אלוקיך בה' וכו". ארץ שהקב"ה מישיר אליה את עיניו, שאני לא אסתכל בה?!".
מבט אחר על כל החיים.
לפני צאתנו לשווייץ, שם קיבלתי על עצמי את עבודת הקודש בישיבת לוצרן, התנתה רעיתי ע"ה תנאי בל יעבור: שדירתנו תהיה סמוכה לבית המדרש.
זכינו שבעת שהותנו שם אירחנו את הגר"מ שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה. פעם יצאתי עמו לטייל ושחתי בפניו אודות האוויר הטוב שיש בשווייץ. ראש הישיבה הביע דעתו שלא צריך להתפעל מהאוויר, והזכיר דווקא את אווירא דארץ ישראל המחכים. והוסיף ראש הישיבה ואמר לי: "אני מאוד חושש שאם אתה כל כך נהנה מהאוויר הטוב אולי ח"ו תחליט להישאר כאן".
רעייתי ששמעה זאת לקחה את הדברים כגערה מוסרית על כך שאנו מתרגלים יותר מדי לאוויר הטוב של שווייץ, ואמרה: "ברגע זה אני מחליטה שאני חוזרת לארץ הקודש. יש כאן אות משמים שעלינו לשוב ארצה כדי לא להתרגל לתפנוקים של שווייץ".
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')
1/175