הרה"ג רבי נחמן וילהלם שליט"א
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים י"א, כ"ו)
נקלעתי פעם לאתר נופש בשבת פרשת 'ראה'. היתה זה שבת מברכים 'אלול'. הוגשתי לברכת החודש, התחלתי ניגון של 'ימים נוראים' – 'מכניסי רחמים', אחרי זה ב'כתר' ניגון של 'וידע כל פעול', בבת אחת עבר הקהל למחוזות אחרים. רטט של התרגשות, מתח בחלל האוויר. כמה מהם ניגשו אלי אחרי התפילה ואמרו: "ראש חודש אלול חל בסוף השבוע היו לנו עוד תוכניות, קלקלת לנו את הכל".
זהו 'אלול', תופס את היהודי בכל מקום. וכלשון הפסוק: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ".
הזעזוע הראשון הוא כבר בשם של הפרשה 'רְאֵה', תתחיל להביט. תראה מה קורה לפניך.
משמעות הזעזוע והקריאה של 'ראה' שונה מאדם לאדם, לפי מצבו באותה שעה. ואכן רבים הפירושים שנכללו בקריאה זו.
ה'ספורנו' מבאר לאמור: "ראה שאין דרך של בינוניות. או ברכה או קללה".
ה'חתם סופר' מבאר: הלשון 'היום' מורה על ענין ההתחדשות, כמו שדרשו חז"ל: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. ויש להבין, בשלמא כאשר האדם בדרגת התחדשות תמידית מובן שראוי לברכה, אך מדוע אם עושה את המוטל עליו אך אינו בדרגת התחדשות תמידית – הריהו ראוי לקללה.
ומבאר: אדם בטבעו צריך התחדשות תמידית, ואם אינו מוצא זאת בתורה, הוא מוצא זאת בדברים אחרים, וממילא ללא התחדשות הוא מגיע ליניקה ממקורות זרים, ועל כך היא הקללה ח"ו. וכלשון הפסוק (דברים ד', כ"ה): "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם".
הברכה והקללה שבעצם המעשים
עוד מפרשים חכמי הדורות: פסוק זה אינו מדבר על גמול של שכר או עונש, אלא בא לומר שבמעשים עצמם יש ברכה או ח"ו קללה. והיינו שהקב"ה נותן היום לפניהם את התורה והמצוות, והם בעצמם הברכה, ואם אין מקיימם ח"ו – הם הקללה.
וזה החילוק בין תוכחת 'בחוקותי' לתוכחה זו והמשכה בפרשת כי תבוא: התוכחה בפרשת 'בחוקותי' היא בתורת 'עונש', ואילו בפרשה זו מדבר על המציאות. הברכה היא בבחינת "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'", והקללה היא בבחינת הכתוב (ירמיה ב', י"ט): "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹקיִךְ. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה".
הוא אשר נאמר במדרש (דב"ר ד) "'רְאֵה אָנֹכִי' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשֶּׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדָּבָר הַזֶּה בְּסִינַי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה" (איכה ג, לח) "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב, אֶלָּא מֵאֵלֶיהָ הָרָעָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הָרָעָה, וְהַטּוֹבָה בָּאָה עַל עוֹשֵׂי הַטּוֹבָה".
וכן פירשו צדיקים את הפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", ומהי הברכה? – "אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", זה גופא הברכה – שתשמעו את דבר ה'.
ניצול כל הכוחות לטוב
יש שפירשוהו כלפי תכונות הנפש ותנאי החיים של האדם, שיכולים לשמש לו מקור ברכה ועלייה, ויכולים להיות לו לרועץ להיפך, והכל תלוי באדם. וזה שפתח הכתוב תחילה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", היינו שהאדם מקבל תכונות ותנאי חיים טובים. ומאידך, תכונות רעות וקשיים בחיים. ועל זה ממשיך "אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", אם שומע את קול ה' הקורא לו ומנחה אותו כיצד להשתמש בתכונותיו לטובה, אזי בין הטוב ובין הרע נעשים לו מקור ברכה בקיום שליחותו עלי אדמות. והקללה – אם לא תשמעון.
הכרה עצמית
הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב, פירש זאת כתוכחה נוקבת: נער קטון צריך למשוך לטוב באמצעות הענקת פרסים, קליות ואגוזים וענישה, ואילו 'גדול' אינו צריך לכך, אלא נמשך לטוב ומתרחק מהרע מצד הכרתו. וזה שאמר להם משה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", כלומר ראו שדרגתכם פחותה, שאני צריך לכפות אתכם על דברי התורה באמצעות שכר ועונש של ברכה וקללה.
ה'אור החיים' דרש, שמשה רבינו אמר להם: "רְאֵה אָנֹכִי", כלומר הביטו עלי, ותראו לאלו דרגות יכול להגיע ילוד אשה. כפי שכתב הרמב"ם שכל אחד יכול להיות כמשה רבינו.
לעומת זה, יש שדרשו זאת כלפי מי שמביט בצדיקים כסגולה בעלמא ללא צירוף יגיעה עצמית, 'ראה אנכי' – הבט על עצמך ועל מצבך, ותעשה חשבון נפשך ואז תתרומם.
כללם של דברים: תפסיק להסתובב סתם, 'רְאֵה'!
●●●
פחד של "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי", כדברי רבי יוחנן בן זכאי (ברכות כח:): 'איני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה?!'. יחד עם בטחון של 'מפחדך אני בורח אליך'. והרגשת רוממות וקירבה של "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". עד "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".
אלול היא סוגיא שנלמדת בעיון המוח והלב בהיכלי התורה, החסידות והמוסר. כל אחד מעמיק בה, ובעצם מעמיק בתוך עצמו, לבדוק את מה שטעון בדיקה ושיפור. לפשפש ולמשמש במעשים.
יש 'יהודים של כל השנה' ו'יהודים של אלול'. 'אלול' היא סיבה לעצור לפתע באמצע דיבור שנון, להפסיק באמצע מאכל תענוג, להסיט מבט, לעצור מחשבה, 'באלול הכל אחרת'…
בראש חודש אלול יורדת רוח של התחדשות בעם ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, ספסלי מעוזי התורה ובתי המדרשות מתמלאים בני תורה צורבים, עם ניצוץ בעינים והרבה שאיפות, כל אחד התקדם, עלה שלב, רוח של תנופה ותקווה באויר.
הקריאה "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה'" בתפילת יום כפור קטן בערב ראש חודש אלול, מניעה נימי לב רבים וסוחפת עמה רבים, לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו.
רגשות לב חבויים מתגלים, גחלים הופכות לשלהבות, הטון והסגנון משתנים, איש את רעהו יעזורו, כל אחד מחפש עצות ודרכים לשוב אל ה' ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח.