כל מי שלמד בישיבה זוכר שאלול בישיבה זה היה חשמל באוויר, זה ליווה אותנו בכל צעד ושעל, קבלות טובות, השתדלות וכו' וכו' אבל אנשים באיזשהו שלב יוצאים לעסקיהם ולעסקנות. הישיבה הייתה לפני עשר, עשרים שנה או ארבעים שנה, ואלול לפעמים נעלם איפשהו. אנחנו רוצים מהזווית ראיה שלך גם בהתעסקות שאתה מתעסק, כמובן גם כל הדברים האלו שקורים הקשים יותר שזה מעורר ומחזק?
בן תורה, זה לא תלוי אם הוא נמצא כרגע בישיבה. ברור, הזמן הכי נעלה זה כשבחור נמצא בישיבה. אבל כשלומדים כמו שצריך ומתעלים כמו שצריך בגיל הבחרות, זה נשאר גם כשאתה אברך וגם שאתה אח"כ עובד או עוסק בצרכי ציבור.
ברור שזה יותר קשה כשאתה לא עוסק כל היום בתורה, אבל אנחנו עוסקים כל הזמן במצוות של הקב"ה. מה אנחנו בעצם עושים, אנחנו שליחים של הקב"ה, אם לכזה חולה, לכזה הודעה, לכזה מקרה. אני תמיד אומר, 'עזר מציון' זה לא 'הותרה' אלא 'דחויה'. זה לא דבר שאתה לא צריך ללמוד. צריך ללמוד, אבל יש לך פיקוח נפש פה, יש לך מצווה פה. ברגע שיש קצת זמן צריכים לשבת ללמוד. בן תורה זה מי שיושב ולומד, שמבין שזה הצורה, זה מה שצריך להעסיק אותו, גם כשהוא עושה דברים אחרים…
מרן הרב שך תמיד היה אומר לי: כתוב "תורת חיים ואהבת חסד". אם אתה לא תלמד תורה לא תדע איך לעשות חסד. יש הלכות. זה קודם לזה, פה צריך לקחת תלמיד חכם, יש גדרים מה קודם למה. צריך לדעת המון הלכות בשביל זה. אנחנו נמצאים אצל הרב לפחות פעם בשבוע, יש כל מיני שאלות הלכתיות שנוגעות לכל מיני דברים בהנהגה שלנו. אז אתה עושה דברים ואתה מיד חושב ע"פ הלכה ככה צריך לעשות או ככה.
אין ספק שחודש אלול, אנחנו לא בדרגות של פעם שרק צעקו ברכת החודש כולם מתחילים לבכות, אנחנו לא בדרגה הזאת, מה לעשות, אבל זה מפחיד. מי כמוני שאני רואה מה הולך כל יום, בשנה הזו 30 אלף איש חלו במחלת הסרטן, זה משהו מטורף! ונעזוב את החלק של כמה אנשים סובלים: הקב"ה אבינו מלכנו אב הרחמן, הקב"ה צריך להעניש את הילדים שלו, איזה צער יש לקב"ה על מה שהוא עושה. זה לא רק לנו קורה משהו, הקב"ה שהוא אבינו הוא נותן כאלה עונשים קשים, כמה צער יש לקב"ה מזה. אנחנו חושבים על עצמנו טוב לנו, לא טוב לנו – זה לא הנושא. ברור שכואב מאד אבל צריך לחשוב כתוב על כבוד השכינה והשכינה- כשטוב לעם ישראל הקב"ה בשמחה כביכול, וכשאדם בצער – כביכול גם הקב"ה בצער.
יש סיפור ידוע על הבן של האדמו"ר מגור בשואה. הנאצים לקחו תמיד את ה'גדוילים' ואת המשפחות שלהם ראשונים. את האשה של הרב מפונוביז' עם הילדים, שרפו אותם בכיכר העיר מול כולם כדי לדכא את הציבור.
אז לקחו את הבן של ה'אמרי אמת' לעבוד עם זבל של סוסים, זה התפקיד שלו, הבגדים שלו היו מגואלים בדם מהמכות שנתנו לו וברפש של הסוסים. שחררו אותו בשמחת תורה. איך שהוא כמו שהוא הוא רץ לשטיבל, לא להחליף בגדים, רץ לשטיבל אמצע ריקודים ורקד. אנשים חשבו שמשהו קרה לו, מרב עינויים משהו קרה לו. הוא שם לב מה שדיברו, דפק על הבימה, עצר הכל ואמר: רבותי, אני לא משוגע. כתוב שכשאדם בשמחה הקב"ה בשמחה, כשאדם בצער הקב"ה בצער. מה אתם רוצים שאני יספר לכם מה היה שם וכולם יבכו? שמחת תורה היום. בואו נשמח עם הקב"ה. את הסיפור הזה שמעתי מהגאון ר' שמואל בירנבוים שהוא סיפר את זה פה בעצמו בב"ב.
אנחנו עכשיו לא יודעים כמה צער הקב"ה צריך לתת אנחנו לא יודעים להקיף את הייסורים של כולם, אני רואה פה מה אנשים עוברים. אני עברתי את זה עם אשתי ע"ה, אנחנו יודעים את המחלה הזאת מה זה. כמה צער יש לקב"ה שהוא צריך לעשות לנו את זה, כמה צער. פעם אשתי אמרה לי דבר נורא, היא אמרה: אסור להיות עצובה, כמה שכואב לי אסור להיות עצובה כי אני מצערת את הקב"ה. אז בשביל זה לבד אסור להיות עצובה. טוב, זה 'דרגות'.
בכל אופן אני אומר אנחנו רואים שהקב"ה עושה, אז מה לא לפחד מראש השנה, תגיד, מה אתה מטומטם? חמור שעובר בין שתי קבוצות שנלחמות זו בזו והכדורים שורקים מכל עבר – אז הוא חמור! הוא מטומטם, אין לו שכל. תראה מה שיש, רק מחלה אחת, כמה קבלו סכרת, כמה נהרגו בתאונות דרכים, כמה צעירים עכשיו קיבלו דברים חדשים – ניוון שרירים, משהו חדש… בנות, בחורים, מה הולך, מה הולך היום… אז מישהו יכול להגיד שהוא לא מפחד? זה פחד ואימה!
מצד שני אסור להיות משוגעים. הקב"ה לא רוצה שנשאר עם הפחד לבד, אלא זה צביטה עמוקה שאנחנו ככה נתרומם, נתחזק. דוד המלך, כתוב שהיה בזמנו מאה מתים כל יום, הוא תיקן תקנה מאה ברכות והפסיקו למות. מה הפשט? אדם שמברך את הקב"ה ע"י הברכות הוא כל הזמן אומר ברכות וע"י זה הוא נזכר בקב"ה. אז אנחנו היום לא יכולים להגיד ברכות בלי לכוון. לא יודע, אני קם לבית הכנסת כל בוקר, אנחנו קבוצה, אומרים את הברכות כל אחד וכולם אומרים אמן. למה לא? למה לא לעשות מה שאפשר? אתה עושה נחת לקב"ה, הקידוש ה' הזה שכולם ביחד אומרים אמן.
● ● ●
אני הייתי פעם במקסיקו, היה לנו דינר, היה שם אורח כבוד, סגן נשיא ארה"ב – אלגור – אתם לא מבינים מה הלך שם, מי שרצה לשבת אתו בשולחן לדבר, או לעשות אתו תמונה .. סיפור שלם עשו מזה. צריך להתאפר קודם ולהתלבש בהתאם..
יצאתי מהאירוע, אמרתי ריבונו של עולם, רוצים להיפגש עם סגן נשיא ארה"ב, כבוד גדול. עושים לאנשים כזה פרוטקציות, סיפורים, כסף – אני כל יום יכול לדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, לא סגן ולא נשיא – מלך! רק להגיד 'ה' שפתי תפתח' ואתה מתחיל לדבר עם מלך מלכי המלכים.
אני יכול ראשית כל להודות על כל מה שהוא נותן לי. חשבתי פעם מה יש עליך, יש חליפה ויש עניבה ויש חולצה, גרביים, נעלים, משקפיים, כיפה… יש לי חבר שנשרף לו כל הבית, וכלום לא נשאר לו. הוא אומר לי אתה לא מבין מה אני הולך עכשיו לקנות. נתנו לי הכל בבית – יש לי שמפו ויש לי ספוג ויש לי סבון ויש לי מגבת. תספור כל פעם לפני שאתה מתפלל כמה דברים, כמה דברים הקב"ה נותן לך. אז יש ברכה "שעשה לי כל צרכי" איך אתה מברך את הברכה הזאת? חסר לנו שמחה בעבודת ה'.
אני התפללתי עם הרב שך בשבע שנים האחרונות שלו, כל יום התפללתי אתו, שבתות חגים, הכל אתו ביחד. כשהגענו לברכת פוקח עיוורים הוא אמר לי תצעק פוקח עיוורים אני כבר לא רואה בעיניים. חולה אחד אומר לי תצעק "המכין מצעדי גבר" אני על כסא גלגלים כבר. פעם הייתי אצל חולה, שכן שלי שהיה חולה בסרטן, כבר שכב הוא לא יכול היה לזוז. הוא אמר לי תצעק מתיר אסורים , אני אסור במיטה שלי ולא יכול לזוז.
נותנים לנו הזדמנות להודות לקב"ה, למה לעשות את זה בכזו חוסר שמחת חיים?! תודה. נותנים לך אפשרות להודות. אני פגשתי משהו ברחוב לפני תקופה, הוא אומר לי אני חייב לך את החיים שלי. אמרתי לו מה לי ולך תגיד לי, הוא מספר: לפני עשרים וכמה שנה הייתי בים ונסחפתי וצעקתי הצילו, אתה משכת אותי החוצה. אני חייב לך את החיים שלי.
הקב"ה נותן לנו כל רגע נשימה, הוא נותן לנו חיים. כל בוקר אנחנו אומרים "מודה אני …שהחזרת בי את נשמתי" שהילדים שלי לא יתומים, ב"ה, אני אבא לילדים. חסר לנו את השמחה. אתה אומר קדושה, כתוב שמי שאומר 'אמן יהא שמיה רבא' מוחלין לו על כל עוונותיו. דברים נוראים. 'אמן יהא שמיה רבא'. לא, עכשיו יוצאים כולם החוצה לפני עלינו, מה אתה יוצא עכשיו החוצה?! טיפש. את כל היהלומים תופסים עכשיו. להגיד בכוונה 'אמן יהא שמיה רבא' כתוב שקורעים לו גזר דין של שבעים שנה. במקום זאת אנחנו הולכים לסגולות לרבה הזה לרב הזה, לגדול הזה, מה סגולה?! תגיד 'אמן יהא שמיה רבא'. תראו מה שכתוב על מי שאומר 'עלינו לשבח' בכוונה, דברים נוראים. 'ברוך שאמר', 'עלינו לשבח'. חסר לנו את השמחה. הכל עושים בגלל שצריך לעשות, צריך לעשות את כל המצוות, בוודאי שצריך לעשות אבל להרגיש את השמחה, את הקרבה, את אהבת ה', אם מגיעים לאהבת ה' שום דבר לא קשה.
הרמב"ם אומר לך איך מגיעים לאהבת ה': להתבונן בחסדיו יתברך. מתי שאתה מגיע לאהבת ה' הכל קל לך לעשות. אמא שלי הייתה חולה, היה צריך להגיד לי תעשה, תרוץ, תלך?! מה אני לא יעשה בשביל אמא שלי?! אנחנו רוצים שלקב"ה יהיה נחת רוח, אנחנו לומדים את התורה הקדושה, אני מתפלל, אני יכול לבקש מה שאני רוצה.
● ● ●
אלול צריך לקרב אותנו, זה זמן של קרבה לקב"ה, מצד אחד זה מפחיד. אבל הכי טוב לעבוד מאהבה, זה הרבה יותר מאשר לעבוד מיראה. ברור שמפחדים, מי שיכול להגיד שהוא לא מפחד, הוא שקרן. מה, אפשר לא לפחד? מצד שני אתה רואה שזה בריא וזה בריא, ב"ה, תודה לקב"ה, תודה על מה שיש לך, וככה מתקרבים.
אז אלול צריך להביא חיזוק לאדם, אני לא מדבר על לשים יותר לב כשמתפללים, להוסיף יותר ללימוד, ברור שצריך לתפוס חיזוקים. זה לא שייך שלא. וככה אפשר להגיע לראש השנה.
יש איזה דברים מיוחדים מגדולי ישראל שבאלול הרגשת יותר…?
תראה, ראיתי אותם יותר מתוחים. אני זוכר שהרב שך, בערב שבועות, היה נורא מתוח, שאלתי את הראש ישיבה, וואס איז געשיין?, הוא אומר לי- מה קרה?? היום בלילה יש דינים על התורה מה אני יזכה ומה אני לא יזכה. יש בשבועות דינים על כל מה שאני אבין השנה. הוא היה מתוח נורא.
אני זוכר שאני זכיתי לראות מה"בן אדם לחברו" של הרב שך בראש השנה, אני הייתי עם הרב שך בשנה האחרונה שירדנו מהישיבה, לפני התקיעות ירדנו לעשות קידוש. מהישיבה הוא יצא לאט ובמדרגות הוא נורא מיהר, אמרתי לו, הראש ישיבה, מה קרה? אמר לי, תקיע'ס, תקיע'ס!!, אמרתי לו, מחכים לך, אתה הרי מקריא לבעל תוקע, אבל הוא מיהר ובסיבוב הוא כמעט נפל, אמרתי לו, הראש ישיבה, אנחנו נופלים! אבל הוא, תקיע'ס, תקיע'ס… טוב, רצנו הביתה, הוא היה אז בן 103 או 104, עשינו קידוש, ואז שאלתי, הולכים? הולכים. הוא קם ופתאום הוא שואל אותי, תגיד רגע רגע, אתה אכלת משהו? אמרתי, אני בסדר, הוא אומר, שאלתי אם אכלת או לא אכלת, אמרתי שלא – ראש השנה, שאני ישקר? כל השנה מותר לשקר ובראש השנה אתה לא משקר… טוב, אז תעשה קידוש. אמרתי לו, הראש ישיבה, מחכים בישיבה שלושת אלפים איש והראש ישיבה רץ כל הדרך… אמר לי, חנניה, תעשה קידוש. הוא התיישב לו פתאום, ככה כמו אחרי הצולנ'ט. אחר כך הלך להוציא לי מהמקרר מיץ ענבים, הלך להביא עוגיות מהארון, ראיתי שאין לי מה לעשות אז מהר עשיתי קידוש ואכלתי שתי עוגיות, הוא אומר לי, לא לא לא, כל מה שיש בצלחת תגמור.
אתה לא מבין איך שהוא רץ! בנוגע לעצמו- רץ, כשזה נוגע לאחר… אכלתי, וכשגמרתי קמנו ללכת. הוא לקח את המחזור איתו ביד, לא השאיר את זה על הסטנדר, כשהגענו למדרגות, ביד אחת הוא החזיק את המעקה וביד שנייה הייתי עוזר לו, אמרתי לו, הרב, תן לי את המחזור, הוא שאל- אתה רוצה לגנוב לי את הדמעות מהמחזור? אני לא מבין, אני מספר לכם מה היה. אמרתי, סליחה סליחה. באמצע המדרגות כבר לא היה לו כח, הוא נתן לי את המחזור ובשתי ידיים עזרתי לו לעלות למעלה. הגעתי איתו למקום שלו.
אחרי שעזבתי אותו, הוא מסמן לי שאחזור וקורא לי – חנניה, יישר כח, יישר כח. מה יש לו בראש השנה לפני התקיעות? פחד ואימה מיום הדין ופחד מהתקיעות, ובכל זאת הוא רוצה שכולם יראו שיש לו הערכה אלי, והוא רוצה להגיד את זה בקול.
מזה ראיתי מזה גדולי ישראל, מזה ה'בן אדם לחברו' שלהם. דרך ארץ קדמה לתורה, אין תורה בלי דרך ארץ! א"א לתאר את המידות שהיו לו, סה"כ זכיתי לשרת אותו ו"גדול שימושה יותר מלימודה". א"א לתאר כמה אתה לומד… איפה יורדים הדמעות, איפה ההתעכבות, איך התפילה… זה לא סתם תפילה.
אני אסיים לכם בסיפור מה זה אהבת התורה של הרב שך: הייתי מגיע כל בוקר ב-7:00, הייתי שואל: "הכל טוב, אפשר להתחיל להתפלל?" -כן. בוקר אחד הוא אומר לי: "תסלח לי, אני צריך משהו לפני התפילה, יש ספר למעלה בארון, תיקח סולם תראה אותו, של ר' ראובן". "איך קוראים לספר?" הוא אומר: "איני זוכר כרגע, אבל תחפש ספר גדול, ישן". עליתי והורדתי איזה ספר ישן, אבל זה לא היה זה… אחרי זמן מה הוא נזכר שזה ספר של ר' ראובן דננברג, אחד מגדולי ליטא. חצי שעה אחרי זה הנכד מצא את הספר, הרב לוקח את הספר, מחזיק אותו ומחבק ואומר: "יישר כח, יישר כח!" אמרתי לו: "הראש ישיבה, אפשר לשאול שאלה?", הוא שאל, "מה אתה רוצה?", שאלתי, "מה קרה?", הרב שך אמר לי: "אני מבקש ממך, אל תשאל שאלות, אבל תעשה לי טובה: הוא מוציא לי צרור מפתחות מהכיס ואמר לי – שם למטה יש כספת, קח את הספר, תדחוף אותו עמוק עמוק בתוכו ותחזיר לי מהר את המפתחות. אמרתי לו, הראש ישיבה, הבנתי נכון? ספר לכספת?? הוא אומר לי, שוב אתה שואל שאלות? גש, תעשה מה שאמרתי לך. טוב, פתחתי את הכספת, תוך שאני חושב, ריבונו של עולם איך אני מכניס את הספר הגדול הזה לתוך הכספת? שמתי את זה באלכסון ועם הרגל אני דוחף את הדלת איכשהו, והחזרתי את המפתח, הוא מודה לי ומוודא אם סגרתי טוב, אני מתפלא בקול, ספר… בכספת.. אם סגרתי טוב…?? הוא אומר, שוב אתה שואל שאלות, לך תסתכל אם סגרת טוב. טוב ובדקתי ואכן היה סגור, הודעתי לו שזה סגור היטב, או אז נרגע ואמר לי יישר כח.
אמרתי לו, הראש ישיבה, אל תכעס עלי, תספר לי מה קרה, אני רוצה להבין מה קרה. הוא אומר, אוי, מה אתה לא מבין? אמרתי, אני עם הארץ, אני לא מבין. הוא נענה, אהה, יש שמה 'טייערע שטיק'ל תוירה' שאף אחד לא ייקח את זה!!! יש שם איזה קטע שרציתי ללמוד עם החברותא. אז איפה אני ישמור את זה?
הפעים אותי הרעיון הזה לשים את זה בכספת, אז הבנתי את הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", אנחנו שמים שם את הדולרים, אבל הוא יש לו 'טייערע שטיק'ל תוירה' כתר יקר כזה, לשים בכספת. זה אהבת תורה!
ככה בשימוש ראיתי את הדברים הלה, מזה אהבת תורה, מזה השמחה. הרב שך כשהיה בא לתת שיעור – א"א היה לתאר את השמחה שלו.
כשלמדתי בפונוביז', היתה תופעה שפעם בשנה היה מגיעים קציני חייל האויר, באים ל'יום יהדות'. אני הייתי בחור, למדתי ליד ה'בימה' עם חברותא, ניגש אלי חייל ושואל אותי: "תגיד לי, מה אתה צועק עליו, מה הוא עשה לך?" אמרתי: "אני לא צועק עליו, אני מסביר לו. הוא לא הבין". נכנסנו לשיעור של הרב שך, אז היינו 800 חבר'ה, היום יש כבר יותר בישיבה, מה שהולך שמה… הרב שך עומד על הבימה ואומר משהו ומתחילה סערת וויכוחים, דיונים… עומד לידי איזה קצין, אומר לי: "תגיד לי, אתם מטורפים? שמונה מאות נגד אחד? זה לא פייר, מה אתם עושים לו? הוא זקן, מה אתם עושים?" אמרתי לו: "מותק, זה ה'ריתחא דאורייתא', זה השמחה בלימוד התורה!"
היינו אצל ר' שמואל רוזובסקי, הלכנו לבית לקחת אותו לפני השיעור, ישבנו איתו שעתיים או שלוש אחרי השיעור כדי שיבהיר ונקבל תמונה של הסוגיה. איזה יופי! חשבנו על אוכל? איפה… זו שמחה בשמחת התורה, זה ללמוד עם שמחה, ככה זה התורה שמועילה נגד כל היצר הרע!
אבל ברור שתמיד רצוי להוסיף ולהתחזק יותר, אני חושב שבעצם, האדם שיראה את הדינים מצד אחד, מה הולך היום, והוא יודע שהכל נקבע בראש השנה, זה מפחיד ואתה כל שנה רואה אותו דבר, שזה קרה וזה קרה…, מצד שני, צריכים להגיע לאהבת ה' בעבודת ה', לא מ'פחדים', א"א לעבוד עם פחדים, זה לא עובד ככה, זה צריך לצבוט ולתת לך את הדחיפה אבל כל הזמן להודות לקב"ה, וללמוד ולקיים את התורה מתוך שמחה!
1/150