במוצ״ש שעבר השתתפתי ב'דינר' שערכה ישיבת 'נתיבות חכמה' בבית וגן, בה לומד בני יקירי נ״י. ב'דינר' נשאו דברים ראשי הישיבה שליט״א, הוצגה מצגת מרגשת על מרן רבינו בעל איילת השחר זיע״א, מחולל הישיבה ונשיאה, רבו המובהק של ראש הישיבה שליט״א, נשמעו קטעי שירה וחזנות ועוד.
אך גולת הכותרת של ה'דינר' היה שידור חי, על גבי מסכי ענק, מהיכל הישיבה.
השעה הייתה מאוחרת והיכל הישיבה היה מלא מפה לפה במאות בחורים, שישבו צפופים ומשתחווים רווחים, עסוקים בעיון התוה"ק, מתפלפלים ומתווכחים, דנים, מתנדנדים, נושאים ונותנים בשמעתתא, כמיטב המסורת של "נתיבות חכמה, הנקראת בפי כל, "ישיבת וולפסון".
מיד לאחר המראות המרגשים הללו, כשכולם עדיין מנגבים את דמעות ההתרגשות, החלה ההתרמה באולם והקהל הגדול הזיל מכספו לטובת אחזקת הישיבה.
ואני חשבתי לעצמי שב"נתיבות חכמה" השכילו להבין ולחוש מה באמת חשוב לנו, לכולנו, ובפרט להורי הבחורים עצמם. מהו הדבר שהכי אמור לרגש אותנו ב״דינר" למען הישיבה.
כל כסף וזהב שבעולם, כל כבוד וכל הנאה שבעולם, לא ישווה לנחת האמיתית והפשוטה הזאת, שאבא רואה את בנו יושב ולומד תורה, בחשק, בהתמדה, במסירת כל כולו לדף הגמרא ולמחברת השיעורים והחידושי-תורה שלו. אין דבר החשוב לנו, לכולנו, יותר מזה.
'ליהודים היתה אורה' – 'זו תורה'.
*
ולנושא אחר: פורים כבר כאן, וההורים עסוקים בהכנת תחפושת מתאימה לילדים. למה רוצים רוב הילדים להתחפש? למגוון תחפושות של אנשים גדולים, רובם לבעלי משרות רציניות ואחראיות, כאלו שקובעים ומחליטים, מנהלים עניינים ו"נראים בשטח".
הרה"ג רבי יעקב לנדאו שליט"א, נו"נ בישיבה הקדושה "נחלת הלויים" בחיפה, מאיר באור יקרות את הנושא, בקונטרסו הנלבב "נעשה אדם". לדבריו, כל ילד מנסה להיראות גדול. הוא מנסה לחקות את הגדולים, נעלב כשאומרים עליו שהוא "קטן" וגאה להכריז, לאחר שביצע איזו משימה, הנה "אני כבר גדול". ילד חולם מה הוא יעשה כשיהיה גדול, הוא אוהב לשחק משחקים ב"כאילו" כשהוא משמש בתפקיד של "הגדולים", לשחק "אבא ואמא", "מלך", "שוטר", "כבאי" וכדומה.
הבה נתבונן בתופעה המעניינת הזאת. הילד נמצא במצב אידיאלי. יש לו הורים שדואגים לכל מחסורו, הוא נהנה מהחיים ללא שום עול או טרדה, מדוע הוא לחוץ וכל כך רוצה להיות כבר גדול?
אין זאת אלא שהאדם נברא להיות גדול.
"ולא עוד אלא שאת תכלית בריאת האדם לא היה צריך מפני זה שתיפח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מהמלאכים עצמם…" (מסילת ישרים פ״א)
האדם הוא הגדול שבנבראים, ויעודו בחיים הוא להוציא גדלות זו לפועל ולחיות את חייו בגדלות.
זוהי ההכרה הפנימית הנטועה בלבבו של כל אחד, משעת בריאתו. לכן ילד קטן החי בפועל במצב של קטנות, הגם שנחמד ונעים לו, עמוק בפנים הוא אינו יכול להשלים עם זה, ביודעו שאכן נברא כדי להיות גדול. לכן תמיד הוא שואף ומשתוקק כבר להגיע לגדלות.
ה"אלטער" מסלבודקא זצוק"ל, שכל חייו דיבר על גדלותו של האדם וחינך את תלמידיו להשיג גדלות זו, מעיר את תשומת ליבנו לכך שרוב המורדים בעולם, שהפילו מלכים וקיסרים רמים מכסאותיהם ומלכו תחתם, היו אנשים שפלים ופשוטים. מהיכן מגיע רצון עז לאנשים כה פשוטים, להחליף את הקיסר או המלך? "הלא עיקר קנאת המלך היא לכבוש ארצות ולשעבד ממלכות ולהכניע את כל העולם כולו לפניו, ולכאורה, זאת הקנאה אינה מצויה אלא במי שהוא יושב ממש על כיסא מלוכה, ולכל הפחות למי שהוא קרוב וראוי למלוכה, בשונה משאר ההמון, שהרי אין הקנאה מצויה אלא במינו", כותב הסבא זי"ע.
"וזה לנו מופת חיובי שיש לכל אחד ואחד מבני האדם גדלות טבעית ענקית כזו, עד שאינו יכול להשביע את רעבונו, ולא יסתפק בשום דבר ונחמד בעולם, עד שיגיע למדרגת הממשלה וימלוך על כל העולם כולו.
״מהיכן באה לו הגדלות הענקית הזו? בהכרח שעצם מציאותו ומהותו של כל אדם, היא מהחכמה העליונה הגדולה שנעשה ממנה אדם הראשון, שחכמה זו עלתה על מעלת חכמת כל המלאכים, כמו שאמר הקב"ה למלאכי השרת ׳חכמתו מרובה משלכם׳, וכיון שחכמתו גדולה על כולם, גם קיומו וחיותו גדולה על כולם"…
בתוך כל אדם מסתתרת "גדלות טבעית ענקית", כלשונו של הסבא, עד שלא ינוח וישקוט עד שימצא את גדלותו. כשאנו מביטים על הרבה בריות הנראות בעינינו כשפלות ובזויות בתכלית, אנו מתקשים לקבל את הדברים ולהאמין בהם, אך זאת האמת לאמיתה. כל אחד, אפילו ילד, משתוקק עמוק בפנים להגיע לגדלות ובכוחו של כל אחד להשיג גדלות אמתית, כי זוהי "צורת האדם" מעצם בריאתו. זהו ה'ענק' המסתתר בתוככי כל אחד מאתנו.
אם כך, מדוע לא כולם משיגים את גדלותם הטבעית בקלות? מה מונע ומעכב את האדם מלהגיע לגדלות?
בעל "נעשה אדם" מפגיש אותנו כעת עם "הגמד".
מרן רבי ירוחם זצוק״ל ממיר היה רגיל לחזור תמיד על מימרא זו: "מאי דכתיב ׳כי מי בז ליום קטנות׳… מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא? קטנות שהיה בהם שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה מח, ב). הגמרא תולה את חסרון שלמותם של הצדיקים, דווקא בקטנות שהייתה בהם. הכוח העומד ומנסה לבלום את האדם מלהגיע לגדלות, כוח הקטנות.
רבי ירוחם זצ״ל התבטא על ענין ה״קטנות" דברים נוראים: "כי ריש על מרעין הוא המצב של נפילות ושפלות, באשר כי מצבו של אדם הוא עולמו, ועולם הקטנות שבמדור החטאים שם ירביון ויפרצון, כי החטאים קטנות שמם, וזה מציאותם מקטנות דמוחין יצאון, ולתהומות יורידון".
בכל פעם שעולה במוחנו איזה רעיון או תכנית חדשה היכולה לקדם ולרומם אותנו, לחיים משמעותיים וטובים הרבה יותר, בא כוח הקטנות ולוחש באזננו, "תכנית כזאת לא מתאימה לך. זה גדול עליך…"
כוח זה עלול לגרום לנו לפספס רגעים גדולים ונשגבים בחיינו בגלל סיבות "גמדיות". לדוגמא: תפילה בראש השנה או יום כיפור, רגעים מרוממים של פעם בשנה, שאפשר לפספס בגלל המקום שבו אנו יושבים/ מזגן חלש/ חזק מדי/ קולו של החזן שאינו ערב לאוזננו או הניגון שלא קלע לטעמנו. דברים פעוטים שכאלו יכולים לעיתים להרוס לנו את החוויה האדירה של היום. הרגעים הנעלים של ליל הסדר יכולים להיהרס בגלל שילד קטן עשה מעשה שטותי ולכלך את המפה…
מבט של קטנות, כוח של צמצום. זהו ״הגמד״.
כאן מתחילה עבודת האדם, במה הוא בוחר, ב״גמד" או ב״ענק"? מי ישפל ומי ירום, במאבק האדיר המתרחש בתוך כל אדם, הגדלות או הקטנות?
*
לפני כשבוע שאלני בחור משיעור ב׳ בישיבתנו, ישיבה לצעירים: "אני אוחז בשבת דף ע׳. אם אלמד בכל יום מעכשיו 10 דפים ׳בין הסדרים׳, אסיים מסכת שבת בפורים. האם אני מסוגל ללמוד 10 דפים ביום?״…
נדהמתי מהשאלה ומהתעוזה ועניתי לו: ״למה לא? אם תרצה – תצליח… לפחות תנסה"…
למחרת נכנסתי לישיבה בזמן ארוחת הערב. כולם אוכלים והבחור שקוע בגמרא. כעבור 3 ימים בישר לי הבחור: ״…למדתי כבר 30 דף"…
גם את פורים ניתן לחיות במושגי גדלות או במושגי קטנות. הבחירה בידינו.
(יתד נאמן – נקודה למחשבה הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט״א)