"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
מי הגנב?
רבותי! לאדם שזכה לחכמת התורה – יש הכל! חכמת התורה נותנת לו חכמה, פקחות, עצה ותושיה בכל שטחי החיים.
מעשה נורא ארע בירושלים ב'חורבה שול' (בית כנסת 'החורבה'): היה זה בעיצומו של יום ראש השנה. יהודי אחד, בעל אמצעים, הגיע מחוץ לארץ להתארח באזור. והנה, בעיצומה של התפילה בבית הכנסת, בשעה שכל הקהל עמד בתפילה נגש יהודי אחד עבריין לבית בו התגורר הגביר, ורוקן אותו… אפילו את הפמוטות שהביא עמו היהודי מחו"ל גנב…
ותהום כל העיר. היה ניכר לעין כל כי ידו של יהודי היתה בגנבה… כל הסימנים הראו שהיתה זו א אידישע גנבה…
במוצאי החג הוציאו דייני בית הדין מכתב חריף ובו איומים, חרמות וקללות, פולסא דנורא, הפונות אל הגנב להחזיר את הגנבה, וכרוז יצא ברחובות העיר, שאם הגנב לא ישיב לאלתר את הגנבה – לא יוציא את שנתו, רחמנא ליצלן!
באותה העת היה הגאון רבי שמואל סלנט צעיר לימים, ומשראה את נוסח הכרוז – סרב לחתום עליו. "בכרוז זה", הסביר, "אין כל תועלת. מי שמסוגל לשלוח ידו בגניבה בעיצומו של יום ראש השנה – לא יתרגש למשמע קללות של רבנים. יהודי שהגיע לדרגה שפלה שכזו, משולל כל אימה ופחד מן הדין! הוא זקוק לכסף, וזה הדבר היחיד המעניין אותו"…
"ומה כן ניתן לעשות?", שאלוהו הדיינים.
"אני מוכן לתת עצה", אמר ר' שמואל, "אבל בתנאי שאתם לא שואלים אותי שום שאלה… עליכם לציית לדברי באופן מוחלט עד הסוף"…
בלית ברירה הסכימו הדיינים לשמוע את עצתו בכפוף לתנאי שהתנה, וזאת על אף, שכאמור, היה רבי שמואל הקטן שבדיינים.
"עצתי היא", נענה ר' שמואל ואמר, "שתשלחו שני שליחים מטעם בית הדין לביתו של בן-אדם פלוני, שיביאוהו לכאן – לבית הדין, וכאן יהיה מוכן ומזומן שליח בית הדין הממונה על נתינת המלקות, להלקות את אותו פלוני"…
"ומנין לך שהוא הגנב?", שאלוהו הדיינים. "האם יש לך ראיות לכך?"
"אני התניתי אתכם שלא תשאלו שאלות, וכבר התחלתם לשאול?"…
שני השליחים יצאו והביאו את האיש לבית הדין. ר' שמואל פנה אליו בדיבור נחרץ: "השב מיד את הגנבה שגנבת!".
"אינני יודע על מה אתם מדברים!", אמר האיש. "הסבירו לי במה דברים אמורים?"
"בסדר! נסביר לך!", אמר לו ר' שמואל. "תשכב כאן על השולחן. עוד רגע תקבל את ההסברים שביקשת! ההסברים שלנו הם באמצעות השוט הזה"…
ושליח בית הדין החל ב'הסבר'…
"רגע! רגע!", זעק האיש. "דעו לכם שאתם נותנים מלקות לאדם חף משפע! אתם תצטרכו עוד לבקש ממני מחילה על הפשע הנורא שאתם עושים לי! אין לי כל מושג מה אתם רוצים ממני! כנראה חלה אצלכם טעות בכתובת!".
בקיצער, אווירה מתוחה מאד נעשתה בבית הדין… האמת נתנת להאמר, שגם הדיינים פקפקו בצדקת המעשה…
ורבי שמואל? מה הוא אומר?
"תקשרו אותו היטב! המשיכו להפליא בו מלקות נמרצות! עד שישיב את הגזלה שגזל!"…
תפסו אותו, קשרו אותו לשולחן, והחלו לתת לו קלעפ…
ולפתע…
לפתע האיש צועק: "הפסיקו! הפסיקו! אני הולך לביתי להשיב את הגנבה"…
ותהום כל העיר. מהיכן ידע זאת רבי שמואל? כלום רוח הקדש נזרקה בו?
נענה רבי שמואל ואמר: "אין לי רוח הקודש! פשוט מאד, בתפילת מוסף הבחנתי שיהודי זה יצא מבית הכנסת, ושמתי לב שהוא שב רק לאחר זמן מרובה… כמו כן הבחנתי שבשעה שחזר, פניו היו נסערות משום מה. לא היתה לי הרגשה טובה לגביו… אחר כך, משנודע דבר הגנבה, נדלקה אצלי נורה אדומה, הוספתי לברר עוד פרטים על הברנש הזה, צרפתי פרט לפרט, עד שהוברר לי מעל לכל ספק שהוא הגנב!".
רבותי! "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". מי שיש לו יראת שמים זוכה ל'חכמת התורה', וכשיש את 'חכמת התורה' – יש את הכל, כל החכמות שבעולם, וזוכים לסיעתא דשמייא מיוחדת על כל צעד ושעל.
(מתוך 'יחי ראובן')
1/352