"אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כ"ג, י"ט)
ברחוב מאה שערים בירושלים התגורר יהודי, פחח למחייתו, שמוצאו היה מהעיר סלונים, הוא אמנם לא נמנה על עדת החסידים אך זכר היטב את המעשה הבא, שהתרחש בשנות בחרותו:
היה זה בימיו של הרבי הקדוש רבי שמואל מסלונים זי"ע, בעל הדברי שמואל. באחד הימים הגיע איזה שייגץ – פרחח גוי לאוהל ציונו של זקנו של הרבי, הרה"ק בעל ה'יסוד העבודה' מסלונים זי"ע, הושיט את ידו מבעל לחלון ורצה לגנוב את הנרות הרבים שדלקו על הציון.
רגע לפני שתלש את הנרות ממקומן קפאה פתאום ידו וכמו נדבקה לנרות, הוא לא היה מסוגל להוציא אותה. חבריו ובני משפחתו שהוזעקו למקום ניסו לעזור לו, אך ללא הועיל היד לא זזה ממקומה. בסוף נזכרו שיש בעיר ראבין יהודי מבני משפחתו של הצדיק הטמון כאן.
המשפחה הנכרית התדפקה ביללה על דלתו של הרבי, וביקשה ממנו להושיע את בנה. הרבי ה'דברי שמואל' ביקש מהם להבטיח שלא יעוללו יותר רע ליהודים, ועוד כמה הבטחות, אחר יצא מביתו וצעד לעבר ציון זקנו. בינתיים הפך המקום לזירה שוקקת חיים, מאות אנשים, יהודים וגויים, התקבצו לראות כיצד יסתיים הדבר.
הרבי ניגש אל הציון ואמר באידיש: "זיידע, וואס דארפסטו דעם פגר?" (סבא, לשם מה זקוק אתה לפגר זה?…) וידו התפוסה של השייגץ השתחררה בן רגע. הפחח ממאה שערים היה עד לסיפור זה, והיה מספר אותו בהתרגשות באזני כל יהודי שהזדהה בפניו כחסיד סלונים (הרה"ח ר' עזריאל זעליג וינברג ז"ל, ששמע מר' שלמה דייטש ז"ל ששמע ממנו, זכרון עז).
(מתוך המבשר תורני לך לך תשע"ח)