אריה ארליך וישראל א' גרובייס
השעה הייתה קרובה לחצות הלילה. מאות חסידים ומעריצים היו מכונסים באולם. רעווא דרעווין. ממול, על כסא-אולם רגיל, עמד ה'גראמער'. חרוזים אידישאיים יצאו מפיו במנגינה נוגה. הוא הפליא בדיבורים מעוררים ומרטיטים על האבות הקדושים – שושלת הקודש לבית קוזמיר ומודז'יץ, שנשמותיהם יורדות עכשיו להשתתף בשמחת הצאצאים. החסידים עמדו סביב, ידיהם תקועות באבנטיהם, מתנועעים בדבקות, צופים במחזה הקודש של הרבי המתכונן לריקוד ה'מצווה טאנץ'.
במרכזו של שולחן הכבוד נראתה דמותו המרהיבה של הרבי, אחד מהצדיקים הנערצים שבדור – כ"ק האדמו"ר מקוזמיר. רבי, שהמוני 'עובדים' – מבקשי השם – כרוכים אחריו בעבותות, רואים בו סמל לעובד השם בניחוח קמאי, בדרכם העילאית של אבותיו הקדושים. הם מתבוננים בעבודתו, לוגמים בשקיקיה מדברי התורה וההתעוררות שלו, לומדים ממנו דרך לאהבה וליראה.
חצר אבותיו, שושלת הקודש לבית מודז'יץ, נודעה כממלכת הנגינה. לא רק סולמות ותווים יש כאן, אלא דרך סלולה באהבת השם מתוך דבקות פנימית והשתפכות הנפש – המוצאות ביטוי בקולות מתנגנים וצלילים עמוקים. אצל הנכד, הרבי מקוזמיר, נוספה על אלו גם עבודת הריקוד. ה'מבקשים' שבדור, נדחפים לראות את המחזה המרהיב הזה: ידיו של הרבי נפרשות כלפי מעלה, עיניו נעצמות וכל ישותו מרחפת בדבקות שלא מעלמא הדין.
חסידי תל אביב עוד זוכרים את אותם טישים מודז'יצאיים שניהל סבו, כ"ק האדמו"ר בעל ה'אמרי אש' זצ"ל. לא פעם אירע שהרבי ביקש להביא לפניו את נכדו הילד בן השבע, פנחס משה – בן בנו חביבו ה'נחלת דן' זצ"ל. ה'אמרי אש' היה מסמן לנכדו לעלות על השולחן ולרקוד בעוז לכבוד השבת או לכבוד החג. מני אז, עבודת הריקוד של הרבי לפני השם – שחסידים מייחסים לה כוונות טמירים ורזי רזים, עד כלות הכוחות – היא אחד המחזות הטמירים בעולם החסידות של ימינו. "כאילו רוקד הוא לפני השכינה".
עכשיו מזמין ה'גראמער' את הרבי לצאת במחול לקראת כלה, במסורת החסידית המקודשת.
איש לא צפה את החרדה המשתקת שתפשוט תכף בקרב החסידים ותוליד רגעים מתוחים ואפופי אימה בכל ריכוזי הציבור החרדי בארץ ובעולם.
זה התחיל כרגיל. שום דבר חריג. פניו של הרבי בהקו כתמיד בחיוורון אצילי. במבט מעמיק ניתן היה לראות שהגוף כבר מותש משבועות של 'עבודה', תוך כדי נדודי שינה ומיעוט אכילה. אבל הרבי מקוזמיר ידוע כמי שלא נותן לגוף לעכב את ההתלהבות הגדולה. ריקוד אצלו הוא 'עד כלות הנופש', כמו שיודעים החסידים. ההגדרה הנכונה היא: רשפי אש. הרבי בוער וסוער בעבודת השם.
האות ניתן. הדריכות בשיאה. הרבי אוחז ב'גארטל' הארוך. התזמורת מתחילה לנגן את השיר שהפך להמנון חייו של הרבי: "נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל עולמים" (-רק אמונה בבורא כל עולמים). והרבי יוצא במחול סוער לשמחת חתן וכלה. רגליו מרחפות, פניו מאירות ונפשו כמו מתעלה לעולמות עליונים. במשך דקות ארוכות מאות חסידים ואנשי מעשה נרגשים, מקפצים ומפזזים.
אלא שאז לנגד עיניהם מתחרש אסון.
"פתאום" מספרים לנו הבנים הרה"צ ר' יהודה לייב והרה"צ רבי אהרן, "כשזעקנו את המילים: "עסו ועט אייך גוט זיין עסו ועט אייך וואיל זיין, היינט און אלע מאל, אויף דער וועלט און אויף יענער וועלט' (יהיה לכם טוב, יהיה לכם מאושר, היום ולנצח, בעולם הזה ובעולם הבא) – הבחנו שהרבי לא נראה טוב. רצנו לעזור, אולי להגיש כיסא, אבל לחרדתנו, הוא ממש נפל לתוך הידיים המושטות. הרבי איבד את ההכרה".
צפו: האדמו”ר מקוזמיר רקד עם המלאכים בכתום שהצילו את חייו
את מה שקורה ברגעים הבאים באולם הבני ברקי, ליוו המוני מעריצים מכל העולם, בעוד כוחות ההצלה חותכים את רחובות בני ברק בשעטה אדירה לעבר האולם – הודעות 'לקיים בנו חכמי ישראל' טסות אל העבר השני של האוקיינוס.
באולם עצמו נמצאת שורה של אדמו"רים חשובים – בראשם אחיו הגדול של הרבי, כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ – רועדים ומטולטלים, נושאים תפילה חרישית. כמה מכשירים סלולריים משדרים כל הזמן דיווחים גם לגיסו של הרבי, כ"ק האדמו"ר מאמשינוב – שלאורך כל זמן ההחייאה יושב בחדרו בבית וגן, לוחש פסוקי תפילה ומתעניין בהתקדמות המלחמה על חיי הרבי.
"המצב", כמו שאומר לנו אחד הנוכחים, "היה העכער פון נעילה" (-מחריד יותר מרגעי תפילת נעילה).
החרדה הייתה מוחשית. הרופאים מדווחים על דום לב פתאומי, כל המדדים קרסו. אין דופק, אין נשימה. מצידן השני כל כמה מחיצות מאולתרות שנסחבו מקצה האולם – נלחמים אנשי הצוות הרפואי על חייו של הרבי, מלווים בתפילותיהם הנרעשות של צדיקים והמוני בית ישראל. אחרי ארבעים דקות, רגע לפני ייאוש, הנס קורה. הרבי עוד לא התעורר, אבל בחסדי שמים – הדופק חוזר. הרבי מובהל לבית החולים 'תל השומר', מונשם וחסר הכרה.
כל מה שקורה בשבוע הזה – היה רצוף ניסים גלויים. "השגחה פרטית מופלאה", כמו שהגדיר זאת הרבי עצמו. כאילו מלאכי מעלה התייצבו במיוחד להצילו. הנס הראשון מתרחש כמה שעות קודם לכן: כאשר 'במקרה' נוכחים באולם שני רופאים מוסמכים.
האחד, ד"ר יצחק רוז, השתתף בחתונה בשל היותו מקורב לחצר המחותנים – כ"ק האדמו"ר משאץ-ויז'ניץ המתגורר בחיפה. השני הוא ד"ר מיכאל פקטרוביץ (מומחה להחייאות) מבני ברק. שני הרופאים לא היו אמורים להיות במצווה טאנץ, אלא שמישהו לחש על אוזנם שכדאי להישאר עוד קצת, כדי לראות את הריקוד של הרבי מקוזמיר. "זה משהו מיוחד", הבטיח להם. וזה אכן היה מיוחד… השניים היו שם ברגע הנכון והחלו לעשות את פעולות ההחייאה.
*
יממה שלמה תחלוף. בני המשפחה יעמדו בחדר הטיפול נמרץ שבו שוכב הרבי מקוזמיר. בעולם היהודי יתקבצו עשרות מניינים. משלחות יצאו לכל המקומות הקדושים, וילדי תשב"ר יקרעו שערי שמים. הרופאים כבר יזהירו את בני המשפחה מפני הגרוע מכל, חס-ושלום. חרדה עצומה. תחושה של נעילה.
ולפתע, בלי שום הכנה – העיניים הטהורות נפקחות.
הפנים החיוורות זרחו באור מיוחד. "אור כזה, כמו אחרי מקווה של ערב שבת", מגדיר באוזנינו אחד הנוכחים. בחיוך שמח מבקש הרבי להמשיך לרוק לכבוד החתן והכלה. "מצווה טאנץ", הוא לוחש כמו רואה לנגד עיניו, "האבות יורדים לשמוח איתנו".
רגע אחד אחר כך, כשמישהו מבני המשפחה הנרגשים לוחש שנמצאים בבית החולים 'תל השומר' – שוב העיניים נעצמות בדבקות ובהתלהבות, שניות ספורות חולפות, וקול נעים וערב נשמע בחדר.
הרבי מקוזמיר מרים עיניו כלפי שמיא ולוחש את פרק 'מזמור לתודה'.
עכשיו יש לרבי מקוזמיר רק בקשה אחת. לא מים ולא עדכונים מה קרה וכיצד הובהל לכאן. רק טלית ותפילין. להודות להשם.
התעוררות פתאומית
הנס קורה. ההתאוששות מהירה – הרבה יותר מכפי שניתן היה לצפות בדרך הטבע. הבשורה הטובה – גם היא עושה לה כנפיים, מדשנת עצמות. אבל האדמו"ר עצמו חש 'חייב תודה'. "דווקא בימים אלו, כשמכל עבר שומעים כל כך הרבה צרות", הוא אומר, "כשיהודי זוכה לכזו הארת פנים, כשרואים בחוש כזו השגחה פרטית, חייבים להודות ולהלל".
גם מבני המשפחה מבקש הרבי לרשום את הדברים. "לאדם יש זיכרון קצר. החיים ממשיכים הלאה. אם לא עוצרים ומתבוננים, בתוך תקופה קצרה הכל נשכח. לכן אני מבקש מכל אחד מהקרובים שליוו את הסיפור הזה (דער וואס האט מיט-געהאלטן), שירשום את ההרגשים שלו. להנציח את זה גם לתקופות הבאות. יהודי חייב לעמוד ולהתבונן בחסדי השם".
החסידים צייתו. עשרות יומנים על הימים המתוחים שעברו על החסידות, הסתובבו בין החסידים. גם בני המשפחה הקרובים התיישבו לכתוב. אפילו הנכדות. את כל היומנים הללו קרא הרבי בקורת רוח מיוחדת. לשיטתו – ריבוי הכתיבה על הנס, יביא ממילא גם לריבוי הודאה, ועדיין לא נגיע לאפס קצה של ההודעה הראויה.
בשל אותה חובת הודאה – זוכים אנו, שלושה שבועות אחרי שקיבל האדמו"ר את חייו במתנה, להיכנס אל חדרו של הרבי. מתאושש עתה בביתו של גביר ירושלמי שנמנה על עדת המעריצים. החולשה עדיין ניכרת על הפנים, אך השולחן כבר עמוס ספרים והרבי כולו עוסק בעניין הזה של חובת ההודאה שצריך כל יהודי להודות – "על חיינו המסורים בידך".
"אנחנו לא יודעים מה הסיבה", אומר לנו הרבי, "אבל זה לא מקרה שיהודי עומד באמצע שמחה מרוממת ולפתע פתאום הוא נופל ומתמוטט. 'התעיף עיניך בו ואיננו'. אחרי כמה שעות קורה לו נס, והוא חוזר לחיים כמו לא אירע דבר. אנחנו יהודים מאמינים, זה לא סתם. כנראה שיש כאן שליחות עבורנו – להחדיר אמונה ליהודים. נכון, קצת קשה לדבר על רגשות פנימיים, אבל זו חובת כל היצורים. משמים גלגלו שכל העסק יתרחש בתוך המון אנשים שליוו. המסר משמים היה לכולנו.
"בכל דבר אחר אדם צריך להצטנע, אבל כשבאים להודות על נס, יש שליחות: לעשות זאת בכמה שיותר פרסום. דוד המלך אומר 'אודה השם מאוד בפי', והוא מוסיף – 'ובתוך רבים אהללנו'. פעם נוספת הוא אומר 'אודה ד' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה'. יש כאן מסר חשוב: כשהקב"ה עושה ליהודי נס – יש לו שליחות לפרסם את הדבר.
"בפרט בזמננו, כשהעולם מלא בהסתר פנים. מה שמתפרסם בעיקר אלו האסונות והחוליים. מטבע הדברים זה יותר מעסיק את הבריות. ולכן, יש לנו תפקיד מיוחד – וביותר בזמן הזה – להתגבר על הכל ולספר את הניסים בתוך רבים. שידעו עד כמה הקב"ה ממשיך לדאוג ולהשגיח על כל יחיד ויחיד, גם בזמן הזה".
'עברתי ארבע מיתות'
בענווה מופלגת מבקש הרבי לשחזר את כל סדר הניסים שאירעו לו. עיניו כמו מצפות שנשאל, כדי שיוכל להרבות בהודאה.
– אם יותר לנו לשאול, מה הייתה התחושה ברגע של הנפילה?
"זה מבהיל על הרעיון", לוחש הרבי בהתבוננות. "בעוד זמן לא רב – בראש השנה וביום הקדוש – אנו הולכים להכריז: 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר… כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח'. זה ממש-ממש כך.
"רגע לפני שכל זה קרה, לא הרגשתי כלום. הכנתי וזימנתי את עצמי לקיים את מנהג המצווה של ריקוד לפני הכלה. ופתאום, כהרף עין, הכל נגמר. 'כצל עובר' כמו שאומרים חז"ל, כמו צל של עוף הפורח באויר.
"חז"ל ממשילים את הועלם שלנו לשמחת חתונה. 'בי הילולא'. אנשים אוכלים ושמחים לכמה שעות, ומיד הולכים. 'היום ישנו – ולמחר איננו'. מסביר רש"י: 'דומה לחופה שהולכת מהר'. ישנו 'ווארט' חסידי חריף שאומר, שכשאדם מובל לחופה – הוא צריך לזכור את הרגע ההוא שבו הוא יובל לדרכו האחרונה. זה יסוד טוב לכל החיים. בחתונה האחרונה ראיתי זאת בחוש. באמצע שמחה – פתאום הכל נגמר.
"כשאני מחשב לאחור, עברתי שם מעין ארבע מיתות בית דין. הייתה נפילה שהיא כעין 'סקילה'; היו כמה וכמה שוקים חשמליים שהם כמו 'שרפה'; עצם אובדן ההכרה הוא 'הרג' – אמרו שהרופאים התלבטו האם מותר לגעת בי שמא המצב כבר גסיסה – והיה חוסר נשימה שהצריך פעולות קשות של הנשמה, שהן 'חנק'. הלוואי שכל זה יהיה לנו לכפרה", ממשיך הרבי.
"מאידך, בכל אותם רגעים היו כל כך הרבה חסדים שמשמים גלגלו, בהשגחה פרטית מיוחדת. במבט חיצוני זה אולי נראה 'מקרה'. אבל משמים זימנו זאת. בהגדה של פסח אנחנו מפרטים כל חלק מהניסים שהיו לנו. אילו נעשה לנו נס זה ולא נעשה זה, דיינו. גם כאן כל רגע היה נס. זה קרה דווקא בתוך רבים. והקב"ה עזר שנכחו שם בניי, שתפסו אותי ברגע הנפילה והשכיבו אותי בעדינות. כי לפעמים הנפילה יכולה לגרום חבטה קשה מדי, רח"ל.
"שלא לדבר על כך שבהשגחה פרטית מיוחדת נכחו במקום שני רופאים. בדרך כלל, אין רופאים בתוך קיבוץ של חסידים, והנה הקב"ה זימן שני רופאים. כל אחד מהם היה אמור ללכת כבר לביתו, אבל הם החליטו להישאר. אלוקים חשבה לטובה.
"אפילו הבגדים שלבשתי באותו רגע, היו בהשגחה פרטית. מד' כוננו מצעדי גברו דרכיו יחפץ. בדיוק בעת הריקוד לבשתי את ה'טיש חלאט', שהוא דק יותר. הרופאים יכלו לקרוע אותו בקלות ולהתחיל בעבודתם, מבלי לאבד זמן יקר. כך גם שאר הבגדים היו בצורה שהקלה על אנשי ההצלה לעשות את מלאכתם ביתר יעילות. לקראת הריקוד. הסרתי (באופן מאוד חריג) את ה'גארטל', שעשוי היה להקשות על המטפלים בדקות קריטיות אלו.
"והיה כאן עוד נס", אומר לנו הרבי. "בדרך כלל, אחרי רבע שעה של ניסיונות החייאה – הרופאים נכנעים ומרימים ידיים. אבל כאן הקב"ה נתן בליבם להמשיך להילחם במשך ארבעים דקות תמימות. השגחה פרטית בלי סוף.
"האח", לוחש הרבי ופניו קורנות. "כמה חסדים, כמה טובות. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו".
ואור של הודאה עצומה שורה על פני הרבי שעה שהוא משמיע לנו את הדברים.
מסר משמים
עבודה בדרך שונה
מול עיניו קורנות האמונה של הרבי מקוזמיר, קשה לשאול שאלות. אך התחושה של שליחי ציבור מחייבת אותנו: בתקופה זו, אנו אומרים, יש אלפי יהודים שמתייסרים ומתקשים בגלל הווירוס. אנשים מאבדים את פרנסתם, חרדים לבריאותם, מתמודדים בכל כך הרבה זירות. איך אפשר לחזק ולהתחזק?
הרבי משתתק, עיניו נעצמות וכולו נאחז הרהורים. ניכר שהוא מבקש לדייק בכל מילה, כדי שהמסר יתאים למגוון רחב ביותר של שומעים. "זו שאלה לא פשוטה", הוא אומר. "קשה לומר לאחרים איך להתחזק. אבל בימים אלו אנחנו נמצאים באותו מצב שבו עמדו אבותינו ואבות אבותינו במשך שנים. יש ניסיונות ויש קשיים. ודווקא עכשיו, זה רגע המבחן שלנו. מתי לאחרונה הייתה לנו – הורים ומורים – הזדמנות להחדיר בעצמנו ובסביבתנו את שורשי האמונה היהודית הפשוטה: שהקב"ה אוהב אותנו ודואג לנו?
"נכון, עשרות השנים האחרונות היו מהטובות ביותר שידע כלל ישראל. הייתה לנו מנוחת הנפש והרחבת הדעת. הן בגשמיות והן ברוחניות. עולם התורה פרח, היה שפע ויהודים הסתדרו. אבל אנחנו לא ידענו להעריך את כל החסדים האלו. ישבנו ולמדנו בחברותא, התפללנו בבית המדרש ברוב עם – אבל לא ידענו להעריך.
"פתאום הקב"ה משנה סדרי עולם. אנחנו מתחילים להתגעגע למה שעד לפני כמה חודשים היה רגיל בעינינו. כל שאנו רוצים זה לחזור למוסדות, להתפלל, ללמוד, להסתובב ברחוב ללא פחד. עכשיו למדנו כמה החסדים גדולים.
"אבל יהודי חייב לחזור ולשנן לעצמו ולסביבתו: לא קרתה פה שום תאונה, שבמקרה הגיע איזה נגיף מארץ רחוקה, שאיזה גוי אכל משהו לא כשר. אלא הקב"ה עשה זאת בכוונת מכוון. יש לנו שליחות גדולה. עכשיו יש לנו הזדמנות חדשה לפעול ולהתקשר אל הקב"ה מתוך אהבה, בדרך שהוא בוחר לנו. עכשיו, השליחות שלנו היא לעשות רצוננו כרצון השם. ללמוד ולהתפלל בצורה שהוא רוצה שנלמד ונתפלל.
"ויש כאן רגע של מבחן: כיצד נראה יהודי שמוצב במצב שהוא לא רגיל. איך הוא מתפלל ולומד כשלא נוח ונעים לו, הוא לא נמצא באותו בית מדרש שהיה רגיל. עכשיו הזמן לעבוד את השם בדרך שהוא רוצה".
חיים במצור
'זמן לרעות אמונה'
הרבי ממקד לעברנו מבט שופע טוב, וניכר שהוא מבקש לוודא שהדברים נקלטים בלבבנו. עתה הוא מבקש להתבונן איתנו בעולם שנתפס לא מוכן לנגיף הבלתי מתוכנן הזה.
מה שקשה יותר – זו העובדה שכל המוסגרות מתפוררות. אין ישיבות ומוסדות במתכונת הרגילה, אנו מעירים.
"יש עצה אחת מועילה: הכוח של 'חבורה'. בחור כמו אדם מבוגר, יכול למצוא לעצמו קבוצה של חברים מקשיבים. הכוח הזה מחזיק את האדם, גם כשהמסגרות מתמוטטות. אדם נמשך אחרי חבריו. צריך לדאוג שיהיו לו ולבניו חברים טובים, זה כבר ישמור עליו.
"חסידים היו מספרים על יהודי שערך 'נסיעה' אל רבו. בדרך קם עליו היצר וניסה להכשילו בחטא. הוא התחבט עם עצמו ואמר: אם אכשל – לא אוכל להראות את פני אצל הרבי. אך היצר גבר והסיתו שיחזור הביתה ולא ייסע. ואז התעורר בעצמו: כשאחזור הביתה – איך אוכל להראות את פני בפני בני החבורה? וכאן נכנע יצרו, והוא המשיך ונסע לרבי. ברגע שנכנס אל הרבי, קיבל הרבי את פניו ואמר: 'לפעמים חברים טובים יכולים להועיל יותר מרבי'.
"זה כוח עצום. בפרט בזמננו, כשהעולם כולו מושתת על לחץ חברתי. אדם צריך להקיף את עצמו ואת ילדיו בחברים שיקחו אותו למקומות טובים. אבל צריך לדעת שאכן – יש לנו עכשיו מבחן. כי מנסה השם אלוקינו אותנו.
"עכשיו יש לנו רק נשק אחד – אמונה. עד היום, יכולנו להתעסק בכל מיני עניינים. עכשיו זאת תקופה שבה חייבים לדבר ולהשריש בעצמנו אמונה. זה זמן של כל דרשן, כל אבא ואמא, כל רב ומגיד שיעור – צריך ויכול חהדיר אמונה.
"עד היום דקלמנו. כל יהודי יודע שכל דבר הוא בהשגחה פרטית. אבל עכשיו זהו זמן שבו הקב"ה מוכיח לנו את זה. יש מנהיג לבירה. כשפתאום רואים שעולם כל כך משוכלל, עם כל כך הרבה כלים וטכנולוגיות ורפואה מתקדמת ופיתוחים נפלאים, לא יכול להתמודד עם בריה קטנה כזו, חיידק שלא נראה .זה צריך לפתוח לנו את העיניים".
והרבי מוסיף: "המין האנושי שכנע את עצמו שהוא שולט בבריאה: טיפסו לירח, צללו למעמקים. יש היו מטוסים שמעופפים בשמים ועולים לחלל – וכבר היה נראה שכוחנו ועוצם ידינו ניצח את הכל. והנה החליט הקב"ה לעצור ולתת לנו להבין שיש מנהיג לבירה הזאת.
"נכון, אלו לא ימים פשוטים. אבל מאידך גיסא – הלבבות פתוחים. הקב"ה לא נותן לאדם נסיון – אלא אחרי שהוא מכין לו כלים להתמודד. לכן כל אב ומורה-דרך צריכים לדעת שיש עכשיו עת רצון, הדיבורים שלהם יכולים לחדור אל הלבבות".
לא כל אחד מוכשר לדבר דיבורי אמונה.
"צדיקים רמזו על הפסוק 'האמנתי כי אדבר' – כשאדם מדבר בעצמו דיבורי אמונה, הוא גורם לנפשו להאמין יותר. זה בדיוק הזמן. אמונה זה לא 'ווערטער' (רעיונות). לא צריך להיות 'מגיד מישרים', אדרבה, כשאדם פשוט מדבר עם חברו בפשיטות – יש לזה יותר השפעה. זה חודר. אמונה זה לא מדרגה .זה הבסיס של כל יהודי. כל אחד יכול וצריך לדבר ולעסוק בזה.
"הרבי מקוברין היה דורש את הפסוק 'שכון ארץ ורעה אמונה' – גם כשאתה נמצא באדמה, והמצב קשה, אל תפסיק לשאוב אמונה. ונראה לי שאדרבה, כשהמצב קשה – מצב של 'ארץ' – יש גם הזדמנות לרעות אמונה".
דיאגנוזה
בין ה'קריטי' ל'יציב'
כאשר הובהל כ"ק האדמו"ר מקוזמיר אל בית הרפואה 'תל השומר' כשהוא מחוסר הכה ונשמתו מרחפת בין שמים לארץ – מישהו מהרופאים הבכירים אמר שמצבו 'קריטי אך יציב'. וכמו כל דבר בחייו – ההגדרה הזו הפכה לשיעור מוסר אצל הרבי. "זהו המצב של כל אדם בעולם", הוא אומר לנו "יציב-קריטי. ברגע אחד היציב הופך לקריטי.
"אבל אם הוא מתחזק ונלחם" – מוסיף הרבי מיד – "הקריטי יכול להפוך שוב ליציב. החיים שלנו מתנהלים במרחב הזה – בין ה'קריטי' ל'יציב', וביכולתו של אדם לבחור היכן הוא רוצה להיות.
"וכן", ממשיך הרבי יש לנו עוד שליחות, דווקא בעת הזאת. להזכיר ליהודים את האמונה באחד היסודות הכי בסיסיים: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים' – זה ומסר קריטי לדור שלנו. היום לכל דבר יש תחזיות, הערכות, סטטיסטיקות. אבל יהודי צריך לדעת שהוא מעל כל זה. אנחנו בידיים טובות. הנה, תראו, ברגע אחד ניטלה נשמת אפי. הסובבים אמרו תהילים והתעוררו – והקב"ה השיב את הנשמה, בניגוד לכל ההערכות. זה הכוח שלנו, יהודים".
*
הרבי משתתק לרגע. נראה כשוקל האם לומר או לא. בסוף הוא מוסיף הרגשים אישיים: "נכון, יש עכשיו לציבור כולו קצת קושי ואי נעימות. זה לא פשוט אבל אחרי שעוברים מה שאני עברית, יודעים שעצם החיים הם מתנה עצומה. פתאום לומדים להעריך כל נשימה ונשימה. אחרי שמקבלים בחזרה את החיים, כל ההגבלות נראות הרבה יותר פשוטות וקלות.
"אני מקווה", אומר הרבי ועיניו כלפי שמיא, "שבלי נדר לא יעבור עלי יום אחד בחיים בלא שאצייר לעצמי את אותם רגעים נוראים. זהו ספר המוסר הכי גדול לאדם. איך ברגע אחד כל החיים יכולים להיגמר. ואיך ברגע שני, פתאום שבה הנפש.
"לו רק היה מותר להמליץ לאנשים אחרים, זה יכול להיות ענין גדול. לא חייבים לעבור את המצב הזה באופן אישי. כל אדם יכול להתבונן במקרה שקרה למישהו אחר – וממנו לקחת דרך בעבודת השם, להתחזק עוד לפני שיקרה לו משהו חס-ושלום.
"נכון, אנחנו מבקשים שהחסדים שריבנו של עולם עושה עימנו – יהיו גלויים ונראים לעין. שלא נצטרך רק להאמין. אבל יש תקופות שבהן הקב"ה דורש מאיתנו את הדרך הזאת – שנאמין למרות כל ההסתר.
"כל העולם עכשיו נתון בתוך הצרה הזאת. אבל לנו, קומץ החרדים לדבר השם, יש שליחות אחרת. אנחנו לא חלק מהסטטיסטיקה העולמית. התפקיד שלנו הוא לעצור ולהתבונן. 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. וכשמתבוננים – אפשר לגלות את החסדים שנמצאים בתוך ההסתר. יש כאן מצב של 'נגוף' ו'רפוא': מצד אחד – אנשים נפטרים מהמגפה. ומאידך – הרופאים אומרים שיש בסך הכל פחות נפטרים מבכל שנה. כנראה שכל זה מיועד בעיקר לעורר אותנו".
החייאה
'זעץ' של חיים
אם בכל שנה ושנה, בהתקרב ימי הרחמים והסליחות כמו שרוי הרבי, מצדיקי הדור, באטמוספרה אחרת – בשנה כזו, אחרי הראה השם אותו את ניסיו הגלויים – ההתעוררות הזו נוסקת לגבהים, שוברת שיאים, מדביקה את כל הנקרה בדרכה. אף אנו, בשיחת הקודש לה זכינו במעון הרבי – נדבקנו באותה התעוררות טמירה.
מגיעים לקראתנו ימי הרחמים והרצון. כיצד ראוי להתכונן אליהם בשנה זו?
"השנה לא צריך לעורר אף אחד", אומר הרבי בהתלהבות. "הכל צועק מאליו. 'עס שרייט זאך אליין'. כל אחד רואה לנגד עיניו את עומק הדין. מילים שנשמעו לנו רחוקים – 'זכרנו לחיים', 'ספר של פרנסה' – הכל נהיה מוחשי השנה".
ושוב חוזר הרבי אל המאורע הקשה ההוא. אל אותם רגעים שבהם צוות ההצלה נלחם על חייו והמוני ספרי תהילים נפתחו למענו בכל העולם. "בראש השנה כל יהודי עומד בכזה מצב: ספרי חיים וספרי מתים פתוחים. הוא צריך שמישה ויעבוד להחיות אותו. עוד שוק חשמלי, עוד זעץ ועוד זעץ – ובסוף זוכים לחיים בעזרת השם.
"האמת", ממשיך הרבי, שלא רק בראש השנה. אנחנו יודעים שבכל לילה הקב"ה נוטל לנו את הנשמה. שינה, אומרים חז"ל, היא אחד משישים של מיתה – במקרה שלי זה כנראה היה קצת יותר מאחד משישים – אבל בסוף הקב"ה מחזיר לנו את הנשמה. בכל בוקר הוא עושה לנו החייאה. ופתאום, ה'מודה אני' של יהודי נהיה אחרת. הוא זועק 'בחמלה, רבה אמונתך'. כמה חמלה הקב"ה נותן לנו, כל לילה, זה מויראדיג.
"הסבא, הרבי ה'אמרי שאול' ממודז'יץ זי"ע, אומר ווארט יקר על הפסוק 'חדשים לבקרים רבה אמונתך': אם האדם הוא מקטני אמנה ודואג על יום המחר – הרי כשמגיע הבוקר הוא לא חדש, כי הוא כבר דאג לו מאתמול. אבל מתי הבקרים הם 'חדשים'? רק כאשר 'רבה אמונתך': כשיש לאדם אמונה רבה והוא אומר ברוך השם יום יום".
ומאידך, נראה שיהיה קשה השנה לחוות את ההתעוררות של 'ברוב עם' בראש השנה.
"נכון" מאשר הרבי, "מגיעים הימים הקדושים, די הייליגע טאג. אנשים רוצים להתפלל כל אחד במקומו, אצל הרבי שלו – בדל"ת אמות שלו. אבל ראש השנה הוא בדיוק הזמן להחדיר בעצמנו שהקב"ה מנהיג את העולם. שיש מנהיג בכל שנה יש 'עבודה' גבוהה בימים האלו. השנה יש לנו 'עבודה' הרבה יותר מרוממת: להאמין, להודות ולהתפלל איפה שלא יהיה. אנחנו יהודים מאמינים. לא נעשה גרם אחד פחות של תשובה, איפה שלא נהיה ובאיזה מצב שלא נעמוד. אדרבה ,דווקא השנה נתאמץ יותר, ונזכה בעזרת השם שיתקבלו התפילות".
בדידות
יהודים חווים עקדה
ובכל זאת, יש כמה עניינים שחשוב לכ"ק האדמו"ר מקוזמיר שליט"א לדבר עליהם לקראת סיום השיחה.
בראש ובראשונה – מצבם של בחורי הישיבות: "צריך לדעת שבחורים עוברים היום נסיונות לא פשוטים. ה'תיבת נח', עולם הישיבות – נמצא במצב שלא הורגלו אליו. יש קצת רפיון בלימוד, ובמחוזות מסויימים שמענו על מקרים של עצת היצר אפילו לעזוב את הישיבה רח"ל. נכון, זה קשה.
"אבל כל בחור צריך לדעת – וכל הורה ומחנך צריך להחדיר בו את הידיעה הזו – שעל כל התגברות קטנה – יהיה לו שכר עצום. התקופה הזו תבנה אותו לכל החיים. זה לא רק בעולם הבא, שכולנו יודעים שככל שיותר מתאמצים יש יותר שכר. לפום צערא אגרא. ו'אחד בצער, כמאה שלא בצער'.
"זה גם בעולם הזה. התקופה הזו מחשלת את האדם. היא מעצבת את דמותו הרוחנית. בחור ששורד את התקופה הזו בהתעלות – הוא בחור שיצליח בחייו, הן בגשמיות והן ברוחניות. הוא בחור שיש לו שדרה לעמוד בפני רוח שאינה מצויה. תמיד הוא ידע בעצמו – שאם הוא שרד את התקופה המאתגרת הזו ונותר בקומה רוחנית שלמה, ואולי אף התעלה יותר מהרגיל – אז בוודאי שיש לו כוחות נפש נפלאים ומובטח לו בעזרת השם מסלול חיים מוצלח של מי שיודע להתגבר על כל מכשול ולהפוך את הקושי למנוף עצום של התעלות. אלו דברים נפלאים".
אב לאלו לא רק בחורים גם אנשים מבוגרים מתמודדים. "מגיעים אלי יהודים מבוגרים, שעל פי ההגבלות מסוכן להם להשתתף בשמחות של צאצאיהם. זה כל כך קשה. אני אומר ליהודים האלו, שיש לפניהם סוג של 'עקדה'. הם מקריבים את הרגעים הכי מרוממים בחייהם .הם יושבים בבית ולא שמחים – רק כי זה רצון השם.
"כשיהודי יושב בדד בביתו, הוא יכול להיכנס לעצבות ומרה שחורה. ומאידך, אם הוא זוכר שיש לו עכשיו 'עקדה' – הוא הולך לזה בשמחה ובאומץ כח. הוא יודע שיש שכר לעמלו".
וגם בתוך הכאב, מוצא הרבי אור של נחמה. "אבינו שבשמים כל כך הרבה אמצעים טכנולוגיים כשרים, שיכולים לעזור לאדם מבודד ללמוד בחברותא, דרך קווים ומרחבים קוליים. אפשר ללמוד ולשמוע שיעורים דרך הטלפון. אפשר להתפלל, לדבר עם הנכדים ולהשתתף עימם. זהו גם חסד השם. זה ממחיש – גם בגשמיות – את הידיעה שיהודי אף פעם לא לבד".
הרחקות
הכנה לגרויסע גאולה
מכל ההגבלות, מה שנראה לרבי הכי קשה, זה הענין של הריחוק החברתי "אנחנו, היהודים, כוחנו באחדותנו מעלמא דייחודא. ואכן זה לא קל. אי אפשר לרקוד, ללחוץ ידיים ולהתקרב.
"מספרים, שפעם בא הרה"ק ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע אל הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זי"ע. הוא כיבד אותו בשתיית 'לחיים' ולאחר מכן ביקש הרבי ר' ברוך מהרבי מאפטא שיברך את נכדתו החולנית ברפואה .הרב מאפטא הושיט לו יד ואיחל: 'לחיים – שתהיה לחולה רפואה שלמה'. לאחר מכן איחל גם רבי ברוך ממעז'יבוז' רפואה שלמה, אך הוא לא הושיט את היד.
"הרב מאפטא התפלא על כך. הוא אמר את הפסוק בתהילים 'ישלח דברו וירפאם', שהוא ראשי תיבות של 'ידו'. אך הרבי ממעז'יבוז' אמר: סופי התיבות של הפסוק למפרע – הן 'מוח'. לפעמים מספיק לברך ללא הושטת יד. רק עם המוח.
"המצב שלנו", ממשיך הרבי מקוזמיר בחיוך, "שאין לנו אפשרות לאחל אחד לשני עם היד, אבל עדיין אנו יכולים לברך ולאחל – ובעיקר לזכור ולאהוב איש את רעהו – במוח ובלב. זה קצת יותר קשה, אבל זה הרבה יותר פנימי ועמוק".
*
הדקות חולפות, והרבי חש שעדיין לא הספיק להודות. הרי לפיכך התכנסנו. להודות, להלל. בסוד ישרים ועדה. הרבי מדבר אלינו, ודבריו מכוונים להמוני קוראים בכל העולם.
"אדם שמקבל את חייו מחדש", הוא אומר, "לא יכול להפסיק להודות. אנחנו אומרים בכל יום: 'מזמור לתודה – הריעו להשם כל הארץ', אני חש את הדברים כפשוטם. על 'תודה' אחת, ראוי ונכון להרעיש את כל הארץ.
"היום זה 'עולם המעשה'. אנשים צריכים המחשות מעשיות. כשרואים סיפור אחד של השגחה פרטית לנגד העיניים – שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים כפשוטו – זה יכול לעזור יותר ממאה ספרי מוסר.
"יהי חלקי עם מזכי הרבים", מסיים הרבי. "לכם יש את השפה והכלים לעורר את הציבור. אתם עושים זאת בצורה נפלאה ברוך השם, וזוכים לראות אמונה ולהביא את קולם של גדולי ישראל. זו השליחות שלכם – להחדיר בלבבות של יהודים עוד ועוד אמונה. תזכירו לכולם, שכל המצב המבולבל שעוברים עכשיו, זה ודאי רק הכנה לגרויסע גאולה. יהודים, כדאי להתאמץ, עוד קצת מאמץ ומגיעים לתכלית.
"ובעזרת השם נזכה כולנו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה מבורכת, שייפתחו לכולם שערי סייעתא דשמיא ושערי אמונה. ניזכר ונחתם אנחנו וכל עם בית ישראל בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה וגזירות טובות, ישועות ונחמות".
וגם משיצאנו אל ירושלים המהבילה – עוד הוסיפו פניו הקורנות והמאמינות של הרבי להבעיר בנו מבערים עצומים של אמונה ותקווה והודיה.
(אריה ארליך, ישראל א' גרובייס מתוך 'משפחה' כ"ח באלול תש"פ)
צילום: דוברות איחוד הצלה
1/990