הרב אברהם פוקס
"וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא י"ג, מ"ה)
בדיני מצורע, אומרת התורה בפרשתנו, שבגדיו של המצורע יהיו פרומים, שער ראשו מגודל "ועל שפם יעטה" ובנוסף לאלו, "טמא טמא יקרא".
בטעם הדבר של "טמא טמא יקרא", מפרש רש"י על פי המדרש והגמרא במועד קטן – "כדי שיפרשו ממנו", ובגמרא במועד, הוסיפו ללמוד דרשה מכפל המילים "טמא טמא": צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים.
בגמרא נלמד מפסוק זה דין נוסף: אילן שמשיר פירותיו – צובעו בצבע אדום כדי שעוברי אורח ישימו לב לאילן זה ויתפללו עליו שפירותיו יגדלו כראוי.
בתקופת גלותה של ישיבת מיר, כאשר העיר שנחאי היפנית היתה להם למפלט, ממלחמת העולם השניה וממאורעות השואה הנוראים, מסר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שיחה לתלמידי הישיבה.
המשגיח הקשה על גמרא זו: וכי מה יש להשוות את צער העץ לצערו של המצורע, שיש לו מין מחלה משונה, וגם צריך להיות מורחק מביתו וממשפחתו, ואף בעל לב אכזר יתמלא עליו רחמים ובודאי שיבקש ויתפלל עליו? הרי באילן מאי כולי האי בצערו שחסר לו פירות?
אלא, אמר המשגיח זצ"ל, רואים מכאן יסוד גדול בכוחות הנפש של האדם, שמי שמרגיש בצער גדול של חבירו ירגיש גם בצער קטן שלו, ומי שאינו מרגיש בצער קטן לא ירגיש גם בצער גדול, וכן בכל דבר.
מספרת הגמרא על אחד שניגב ידיו בבגדו של חבירו, וכך נודע שהוא הגנב של חפץ יקר שנעלם. רואים אנו עד היכן דורשים מהאדם שישתתף בצערו של חבירו, ובימים אלו, אמר המשגיח, שאנו שומעים בשורות איוב נוראות על מצב כלל ישראל, שרחמנא ליצלן נמצאים בידי תליין וחייהם אינם חיים, ומאות אלפים מובלים לגיא ההריגה, מי יוכל לשער את גודל החוב שעלינו, ומה שהיו דורשים מאיתנו חז"ל.
רואים אנו מכאן את חשיבות ענין התפילה על אחרים, עד כדי שהתורה מביאה דין זה יחד עם שאר פרטי דיני המצורע.
מחקרים רבים נעשו ברחבי העולם על ידי פרופסורים בעלי שם, בנושא מוות קליני. על פי סקר ענק של מכון "גאלופ" בארה"ב, כשמונה מליון אמריקנים שבו לחיים לאחר שמתו מוות קליני. בעולם כולו מוערך מספר האנשים אשר שבו לחיים לאחר מוות קליני בלא פחות משלושים מליון איש. וכבר מצינו בירושלמי במסכת מועד קטן (פ"ג ה"ה) שבשלושה ימים לאחר פטירתו של האדם, נפשו מרחפת על גופו בתקוה שתחזור אליו, וכיון שהיא רואה שמשתנה זיו פניו עוזבת אותו והולכת לה.
כתב הגר"א בפירושו לנביא יונה על הפסוק: "ויהי יונה במעי הדגה שלושה ימים ושלושה לילות", כי כל ג' ימים הראשונים רוצה הנשמה לירד בתוך הגוף, שוכנת עליו תמיד, ואח"כ כיון שרואה שנשתנה, שבקא ליה.
לפני זמן מה, נעצרו הנוסעים בכביש מספר 1 לירושלים בפקק.
"נו, עוד פקק"… אמרו לעצמם, אך כשרכבי ההצלה פילסו להם את הדרך תוך כדי יללות וסירנות, הבינו הנוסעים את סיבת הפקק. "תאונת דרכים", שחו בינם לבין עצמם.
במקום התאונה ההמולה היתה רבה, כוחות ההצלה מנסים להגיע אל הנפגעים, ובינתיים נמצאת באחד הרכבים אשה שנפגעה קשה.
"הרגשתי", מספרת אותה נפגעת לאחר החלמתה, "איך שאני מתנתקת מגופי ומתחילה לעלות כלפי מעלה, והנה אני רואה את התאונה מלמעלה, את הרכבים המעוכים, את כוחות ההצלה ואת הפקק הגדול. לפתע פתאום אני מפסיקה לעלות כלפי מעלה, ומתחילה לרדת בחזרה למטה לכיוון גופי, ורגע לפני שאני חוזרת לגופי ומאבדת את הכרתי, אני רואה את לוחית הרישוי של אחת המכוניות בפקק בבירור כה רב, עד כדי כך שגם לאחר שאני מתעוררת אני זוכרת את המספר בעל פה.
לאחר שהתעוררתי והתאוששתי קצת, הרגשתי שאני חייבת לדעת למה הראו לי משמים דווקא את הרכב הזה. כיון שזכרתי את מספרו ניסיתי לברר מי הבעלים, והצלחתי להגיע לבעלת הרכב שנהגה בו. מיהרתי ליצור עמה קשר טלפוני.
"זכורים לך פרטים על תאונת דרכים שארעה בדרך לירושלים לפני כמה ימים?" שאלתי אותה. "בוודאי שאני זוכרת!" השיבה לי, היו אלו כמה מכוניות שנסעו ממש לפני, ואני עדיין מזועזעת מן המראות.
"האם עשית משהו מיוחד בזמן שחיכית בפקק?" שאלתי אותה, והיא השיבה לי: "האמת שברגע הראשון לא ידעתי מה לעשות מרוב הלם ותדהמה, אך מיד תפסתי את אומנות אבותינו, והתחלתי לומר תהילים בכוונה רבה לרפואת הנפגעים, תוך כדי שאני רואה את כוחות ההצלה שמגיעים ומטפלים בנפגעים" .
מיד הבנתי את אשר התרחש ואמרתי לה: "את היית המלאך שהתפלל עלי והחזיר אותי לעולם הזה רגע לפני שהתנתקתי ממנו לגמרי!"
כוחה של תפילת אדם על חבירו!
הספורנו על הפסוק "וראהו הכהן" אומר: גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן 'כי שפתי כהן ישמרו דעת' (מלאכי ב, ז), ויורו למנוגע לפשפש במעשיו ויתפלל על עצמו ויתפלל גם הכהן עליו.
מלמד אותנו הספורנו, שיש לכהן אחריות לא רק על הפסק שלו, אם הוא טהור או טמא, אלא צריך בנוסף להתפלל עליו שירפא מצרעתו.
האדמו"ר מפינסק קרלין זצ"ל, שנפטר לפני כחמש עשרה שנה, נודע כמתמיד עצום ועובד ה' מופלא, אשר חינוך דור העתיד עמד בראש מעייניו. האדמו"ר קיבל פעם קוויטל מאחת מתלמידיו שהיה ר"מ בישיבה, ובו הוא מספר לו על אחד הבחורים שהחמיץ יינו, ואין מנוס, יש לסלקו מהישיבה. הר"מ בא ליטול עצה והדרכה מרבו.
שאל אותו האדמו"ר: "מה שם אמו של הבחור?" השיב לו הר"מ: "וכי מנין לי לדעת את שמה של אמו?" אמר לו האדמו"ר בצער רב: "מדבריך אני מבין, שלא התפללת על תלמידך שיחזור למוטב וייטיב מעשיו אפילו לא פעם אחת, כיצד אתה יכול לחשוב ולהסיק שצריך לסלקו?"
