"ולך לך אל ארץ המוריה" (בראשית כב, ב)
בעוד הספינה עושה את דרכה מארצות הברית לישראל, נודע כי פרצה מלחמת העולם השניה.
סבא, הרב החסיד רבי זלמן גרוסמן זצ"ל, שלא ראה את משפחתו זה חמש שנים, כבר חיכה בציפייה דרוכה לדרוך על אדמת ארץ הקודש. מה התאכזב סבא לשמוע מפי רב-החובל, שסכנה מרחפת על האונייה, ויש לשנות את כיוון מסלול ההפלגה, כדי לא להיפגע מספינות מלחמה המפליגות באזור.
ישב סבא על המזוודות ועיניו מלאו דמעות. הוא מסר עצמו יפה-יפה למען עניי ארץ ישראל בהקימו את הארגון הקדוש 'עזרת חולים', שמתפקידו היה לכלכל את רפואתם של עניי ארץ ישראל. בימים ההם לא היו קופות חולים, ועניי ירושלים היו מתדפקים על דלתותיו של סבא, מקבלים מרשם (רצפט), עמו היו רצים לרופא ולרוקח, וסבא היה משלם על הטיפול או התרופה.
במסגרת זו צבר הארגון חובות כבדים, והיה על סבא לצאת לארצות הברית לגייס תרומות. חמש שנים תמימות עשה סבא רחוק מביתו ומילדיו. אבא זצ"ל, ראש הישיבה, לא היה יכול לשכוח את אותן חמש שנים קשות.
יושב סבא בספינה ולבו דווי. כבר חשב להיות בארץ הקודש, והנה משמים מאריכים את דרכו, ומי יודע מה ילד יום. זה חמש שנים לא בא דבר מאכל חלבי או בשרי לפיו, בהיותו מקפיד בניכר להיזהר מכל חשש כשרות וספק קל שבקלים.
בוקר ראש השנה ת"ש. ספינת הנוסעים עוגנת בנמל חיפה. שמחה וצהלה בין כל הנוסעים – ואימה ויראה בפני סבא זצ"ל. כל כולו אימת הדין. בעוד כולם ממהרים לצאת מהספינה ולגרור את חבילותיהם, מברר סבא מה המרחק מהנמל עד שכונת הדר הכרמל – שם, ידע, בבית הכנסת של קרלין, ישמע תקיעת שופר ויתפלל את תפילות היום.
רב-החובל הודיע כי מאימת המלחמה הוא חייב לחזור לביתו, ועל כן הוא מבקש להתפנות מיד מן האונייה. ערבים מקומיים באו לפרוק את מטעני הספינה, וסבא מצא עצמו עומד ליד מזוודותיו בלב הנמל השוקק והסואן.
חג היום, ובוודאי לא ייכשל באיסור מוקצה. את מיטלטליו הוא לא יטלטל ולא יזיז – יהיה מה שיהיה. כל כספו, שיגע ועמל לאסוף ולקבץ, מונח כאן למרגלותיו, ורק באמצעותו יחזיר את חובותיו הכבדים של הארגון וישלם את חובותיה של אשתו הרבנית, שכלכלה את ביתה וילדיה במשך חמש השנים האחרונות.
אך לא איש כסבא יוותר על קוצו של יו"ד, אף במחיר של הפסד וירידה לטמיון של כל עמלו. אנשים שהגיעו עמו מתריעים בפניו כי המקום שוקק פעילות, וכי אסור להשאיר כאן כל חבילה. אבל סבא, במאור פנים ובדעה צלולה, מביט בפעם האחרונה על מזוודותיו ונפרד מהן לעולמים.
במשך כשעה תמימה שירך סבא את רגליו עד לשכונת הדר הכרמל, ונכנס בסערה לבית הכנסת של קרלין. בשמחה ובהפתעה קיבלו המתפללים את סבא, שהופיע עליהם כמלאך ממרומים, ובלי לברר הרבה מינוהו מיד לשליח ציבור.
סבא, שמאז ומקדם היה שליח הציבור בימים הנוראים, בבית המדרש 'קרלין' בירושלים, נודע כבעל תפילה שלבו נשבר. הוא ניגש לפני התיבה וביכה בקולו מתחילתה ועד סופה.
כך עברו היומיים של ראש השנה, ולאחריו באה מיד שבת קודש. סבא התאכסן אצל החסיד הנגיד רבי בערל פרידמן, והיה שש ושמח על שעמד בניסיון הקשה שנקרה בדרכו בעצם יום ראש השנה.
*
בפרשתנו, פרשת וירא, מופיע הניסיון הגדול והקשה ביותר, שהיה אי פעם בעם ישראל: ניסיון העקידה. שאל פעם חסיד את רבו: "וכי למה זה מתפעלים כל כך ממסירות נפשו של אברהם אבינו? וכי מי היה נוהג אחרת, אילו היה נגלה אליו הקב"ה ומבקש ממנו כזאת?
"זאת ועוד; האם לא היו יהודים שמסרו נפשם במהלך הדורות על קדושת השם, אף מבלי שהצטוו על כך? ומה גדולתו של אברהם אבינו?"
נענה הרבי ואמר: "כל יהודי בן בנו של אברהם אבינו הוא, ובדין שיוכל לכבוש את יצרו ולגבור על ניסיונותיו. בזכות עמידתו האיתנה בניסיון, העביר אברהם והנחיל לכל צאצאיו בדורות הבאים כוחות מיוחדים, למסור את הנפש ולעמוד בניסיונות".
ומהו הניסיון? ידועים דברי הזוהר הקדוש (פרשת תולדות): "הקב"ה מדקדק עם צדיקים תדיר, בגלל שיודע כי הם לא ייטו לימין ושמאל, ועל כן בוחן ומנסה אותם, לא בשבילו, כי יודע את התגברותם על יצרם, אלא בגין להרים את קרנם שעמדו בניסיון".
ניסיון, אמרו צדיקים, הוא מלשון הכתוב נס להתנוסס. הניסיון מרים ומגביה את האדם שצולח אותו, למדרגות גבוהות ונעלות יותר. כי את אשר יאהב ה' יוכיח.
*
במוצאי שבת, לאחר שלושה ימים עמוסים של תפילה, חשבון הנפש והתרוממות הרוח, פנה בעל האכסניה, רבי בערל, לסבא, והציע לו לרדת עמו לנמל חיפה.
בטוחים היו כי לא נותר כל זכר למזוודות. מה שלא נטלו העוברים והשבים, ודאי פיזרו חיות השדה. באישון ליל הגיעו השניים אל הרציף, התבוננו כה וכה, ולהפתעתם גילו את המזוודות נחות בהשקט ובטח. יד אדם לא נגעה בהן, כמו הונחו זה עתה על הרציף.
ידע סבא כי יהודי שצולח את הניסיון, יישמר וינצר בעולם הזה וגם לעולם הבא.
(מתוך הספר 'אור השבת')
1/170