במעבה חורשת העצים שמעתי לפתע צעקה שהקפיאה את דמי: "רב אל יהוד, אני חייב עזרה שלך"

 "רב אל יהוד, אני חייב עזרה שלך".

הצעקה הזאת – ובעיקר המבטא שבו הדהדה – הקפיאו את דמי.  אברך צעיר הייתי, ואותו יום שבין כסה לעשור ניצלתי, כמו בכל שנה, למצוות הסוכה. ירדתי בקרבת ביתי לחורשת עצים הסמוכה ליישוב זרזיר. שם קיוויתי לקטוף ענפים מן ההפקר, שיהיו לנו לצל סוכה. הצעקה הזאת שינתה את תוכניותיי. לפניי ניצב נער צעיר, בדואי בעל אישונים בוערים בטוהר לא ברור.  הוא היה ממש להוט לדבר. בלי שום הקדמות הוא ירה את העובדות בעברית משובשת, שמתוכה חילצתי את המילים הבאות. "יש לי מה להגיד לרב. אני יהודי. נחטפתי. תחזיר אותי להורים שלי ולעם שלי".

האמת היא שלא נטיתי להאמין לו. היה זה רע מכדי להישמע אמיתי; אבל הוא התעקש והוסיף דמעות נוגעות ללב. עבדאללה קראו לו, והיו לו ראיות: "פעם הצצתי בתעודת הזהות של הערבייה הזו, שמתיימרת להיות אמא שלי, וראיתי באיזה שנה היא נולדה. היא צעירה מדי. היא לא יכולה להיות אמא שלי. וכשעדיין לא השתכנעתי, הוא פרץ בבכי קורע לב: "אני לא המצאתי את זה, רבי. השרת בבית הספר גילה לי את זה בסוד. הוא אמר לי שאני יהודי חטוף". הרבה לא יכולתי לעשות. כל מה שיכולתי היה לתת לו את פרטיי ואת כתובת ביתי. 'בוא אלי בחג הסוכות, ונראה מה אפשר לעשות'. חשבתי שבזה הסתיים הסיפור, אבל בחול המועד הוא דפק על דלתי וסיפר את סיפורו מחדש.

 בהשגחה פרטית נכח אז בסוכתי ידידי, העיתונאי הוותיק עמנואל אלנקוה. למחרת הוא פרסם את הסיפור בצירוף תמונה של הבחור. הפרסום – אם להתבטא בעדינות – הוסיף גם אותי לרשימת המסתכנים בהברחת ילד.  יום אחרי הפרסום, לפנות בוקר, אני שומע דפיקות על דלת הסוכה. זינקתי ממיטתי ומיהרתי לפתוח.  ניצבה שם סיעה שלמה של משפחה ממושב תירוש. גם להם לא היה זמן להקדמות. 'ראינו את התמונה',  צעק האב, זה הילד שלנו, ויש לנו סימנים . על מיטתו בסוכה הסמוכה ישן עבדאללה שנת ישרים. פסוקו של דוד המלך כמה הדהד לנגד עיניו: כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני (תהילים כז י). בזכות ידידי העיתונאי הוא זכה אז לפומביות וחולל קידוש שם שמים.

המתנו עד שעבדאללה יקום משנתו, ועד אז שמעתי את הסיפור מפיו של ראש המשפחה: היה זה בשנים שלפני קום המדינה. היה להם ילד קטן ויפה תואר, ובאחד הימים עזב את הבית ולא שב. שבועות של חיפושים ושנים של תקוות לא הועילו כלום. "יש לנו סימן מובהק", התפרצה לדיון אישה מבוגרת שישבה בצד נרגשת. 'אין לי ספק שזה הוא'. הסבירו שזו המיילדת של הילד, והיא המשיכה לספר: כשנולד הוא עבר ניתוח. יש לו צלקת גדולה בגב. אי אפשר להסתיר את זה.  וכמו לאשר את דבריה אחרי כמה רגעים נכנס עבדאללה לסוכה. האב לא השתהה אפילו רגע; הרים את חולצת בנו. מראה הסימן הבולט שעל הגב מצמרר את עורי גם בשעה זו כשאני נזכר בזה. את הרגעים הבאים של המפגש המאוחר קשה לתאר במילים. בעיקר היו שם דמעות.

     בבוקרו של אותו יום, כבר קבלתי אזהרה חמורה ממפקד המשטרה שהגיע במיוחד לביתי: 'הבדואים משתוללים מזעם', הוא אמר. הוצמדה לי אבטחה. עבדאללה נשלח לבדיקה גנטית. בינתיים מהרתי ליצור קשר עם החמולה הבדואית. התנצלתי עמוקות והסברתי את הסיטואציה. "מחר",  סיכמנו, "יגיעו תוצאות הבדיקה, ונראה עם מי הצדק. כמיטב המסורת פתחנו שולחן, נשחט כבש"…

בלב הולם פתחנו את מעטפת התוצאות.

היה שווה: עובדיה בן ר' ישראל חזר לחיק העם היהודי.

(אור השבת מתוך עלון ליקוטי שמואל)