שמעתי מעשה אמיתי, מתוק מדבש, שאירע באחד מהכוללים בבני ברק, בחורף תשע"ח. עסקן אחד אירגן חלוקת מוצרי חימום למשפחות מרובות ילדים, ואת זמן החלוקה הוא ייעד לשעה 6:00 בערב.
אברך אחד שנמנה על הזכאים לקבלת מכשיר חימום לביתו, ושהיה זקוק נואשות לתנור אמבטיה כדי שתתאפשר רחיצת התינוק שנולד לו בשעטומ"צ, החליט שלמרות הכל הוא לא מוכן להפסיד אף רגע מהסדר והוא מוותר על התנור.
והנה רבע שעה לפני 6:00 החברותא שלו סוגר את הגמרא ומתנצל שעליו לקחת רדיאטור מאיזו חלוקה שנערכת עכשיו למשפחות ברוכות ילדים, ולדעתו 'ביטולה 'זוהי קיומה…
היה כאן פיתוי מאד חזק לשנות את ההחלטה, להתגמש קצת, וללכת לקבל את התנור אמבטיה, שהרי בין כך החברותא הולך לשם, ויכולים לדבר בלימוד בדרך, ומה עם חובת ההשתדלות וכו', אולם מיודענו נשאר איתן בדעתו ש'סדר זה סדר' ולא מבטלים אותו משום סיבה שבעולם, ולכן הוא נשאר על מקומו והמשיך לנגן את תיבות הגמרא הקדושה בלי לספר לחברותא מה מתחולל בליבו…
כעבור חצי שעה חוזר החברותא מתנשף וזועף, וכך הוא מספר: "הלכתי עד למקום החלוקה, אך כשהגעתי הודיעו לי שיש מחסור ברדיאטורים, ובמקום זה אני מקבל תנור אמבטיה… בדרך לפה הגעתי למסקנה שבפועל אין לי צורך ממשי בתנור כזה, כי האמבטיה שלי קטנה וחמה, אז בבקשה קח לך את התנור הזה ותהנה ממנו…"
ויפה נתקיים באברך השקדן הזה מאמר רז"ל: "זכה, נעשית מלאכתו ע"י אחרים".
(מאמרי עינינו גל בתוך 'אוסף גליונות' שע"י צוף הוצאה לאור)