בקול חרישי סיפר היהודי לרבי כי מאז השואה הוא כבר אינו שומר תומ"צ, ואיך יעבור לפני התיבה? אולם הרבי התעלם מדבריו. "חזן מעיירה פלונית" – חזר ואמר – "אנו ממתינים לך למחר שתבוא ותיגש ל'עמוד'. גוט שבת, גוט שבת"…

סיפר הגאון רבי שלמה זלמן פרידמן שליט"א אב"ד סאנטוב – לייקווד:

שמעתי סיפור נפלא על הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע (שזה עתה – בר"ח אב – חל יומא דהילולא העשרים שלו) – שסיפר הגאון רבי מנשה ישראל רייזמאן שליט"א בשיעורו:

לאחר המלחמה נסע הרה"ק ר' שלמה לאמריקה, והיה רב בבית המדרש אחד בוועסט סייד במנהטן, והתחיל לקרב את בני ישראל שנתרחקו ל"ע מהדרך הישר ושידל אותם לחזור לצור מחצבתם.

בערב שבת אחת, בעודו מהלך לבית מדרשו לתפילת מנחה וקבלת שבת, עבר לידו אחד שהיה נראה כגוי גמור. והנה הרה"ק פונה אליו ואומר לו במאמע לשון בשפת האידיש: "אולי אתה נכנס אצלנו לבית המדרש לתפילת מנחה וקבלת שבת?"

הלה הופתע לשמוע את דברי הרבי, ושאלו: "האם אתה רואה עלי שאני יהודי??" שכן כאמור, היהודי נתרחק כל כך רח"ל עד שלא היה נראה עליו כלל שהוא יהודי. ענה לו הרבי: "בוודאי שרואים עליך שאתה יהודי". והוסיף ושאלו מהיכן מוצאו, והלה השיב באידיש: "מאחת מעיירות גאליציה" – ונקב בשם העיירה. הרבי אמר לו כי העיירה מוכרת לו היטב, וכי ישמח מאוד לראותו נכנס להתפלל בבית המדרש.

היהודי חשב וחשב, איך יכנס במצב ירוד שכזה להתפלל? אך לא היה שייך להתעלם ממאור פניו של הרבי ומחיוכו כובש הלבבות, ואכן הוא נכנס לבית המדרש, ויהודים טובים כבר דאגו לו לכפה על ראשו וסידור.

לאחר תפילת מנחה ביקש הימנו הרבי שיגש ל'עמוד' להיות שליח ציבור לקבלת שבת… היהודי התרגש מאוד ואמר: "כזו רוח הקודש! הלא אני הייתי הבעל תפילה הקבוע בעיירה בה התגוררנו לפני המלחמה, והייתי ניגש כל שבוע לתפילות שבת!"

אמר לו הרבי: "א"כ בוודאי שאני רוצה לשמוע אותך מתפלל". הרבי נתן לו טלית, ואכן היהודי ניגש להתפלל, והיתה זו תפילה נפלאה, בבחינת מכבד ה' מגרונו, כי אכן הלה חזן גדול היה.

לאחר התפילה, כשהרבי וקהל המתפללים הודו לו מאוד על התפילה הנפלאה, אמר לו הרבי כי נהנה מאד מתפילתו, וכבר זמן רב לא שמע תפילה נפלאה כזאת, והוא מבקש ממנו שיבוא גם למחר. בתגובה, ביקש היהודי מהרבי שיבוא עמו לפינת בית המדרש.

ניגשו שניהם לפינה, והיהודי מספר לרבי כי הוא עבר את כל מאורעות השואה רח"ל, וסבל יסורים גדולים, והוא אינו רוצה לספר כל מה שעבר כדי שלא לצערו בשבת קודש, אמנם זאת יידע הרבי – אמר היהודי – שמאז המלחמה הוא אינו שומר תורה ומצוות. והוסיף לומר כי יתכן והיה צריך לומר זאת לרבי קודם קבלת שבת, אך זוהי המציאות, שהוא אינו שומר תורה ומצוות רח"ל.

הרבי שמע את דבריו בכובד ראש, ואחר כך אמר לו: "חזן מעיירה פלונית, אנו מחכים לך למחר שתבוא להתפלל כאן ותגש ל'עמוד'. גוט שבת, גוט שבת"… וכך נפרד ממנו לשלום.

ואכן למחרת הגיע הלה עם כפה לראשו, והרבי שלח אותו לגשת ל'עמוד'. הוא ניגש ל'שוכן עד', והיתה זו תפילה מיוחדת. כמו כן השתתף היהודי בסעודה שלישית ובתפילת מעריב במוצאי שבת.

לאחר התפילה אמר לו הרבי כי הוא מחכה לו שיבוא גם בשבת הבאה, כי אין הוא יכול להפסיד כזו תפילה. בשבוע הבא הגיע באמת היהודי לבית המדרש והרבי קידם את פניו בשמחה ואמר לו כי כבר המתין לו, ושוב שלח אותו להיות חזן בקבלת שבת ובמוסף.

אך בשבוע השלישי, שוב לא הגיע אותו יהודי, ובמקומו וניגש אדם אחר להיות בעל תפילה במנחה וקבלת שבת. בבוקר יום השבת, קודם תפילת שחרית, קרא הרבי לבנו הרה"ק רבי נפתלי צבי זי"ע – שלימים היה ממשיך דרכו ומ"מ וכיהן כאדמו"ר מבאבוב – וביקש ממנו לסור אל הפארק הסמוך ליד בית המדרש, ולחפש שם את היהודי הנ"ל. זאת משום שבפעם הראשונה שהרבי פגש אותו, היה זה כאשר הלך לכיוון הפארק.

רבי נפתלי צבי הלך לשם והתחיל לחפש. לפתע ראה את הברנש יושב על ספסל בלי כפה, קורא בעיתון לא חרדי ומעשן סיגריה רח"ל. בקנאות דקדושה רץ רבי נפתלי צבי אל אביו וסיפר לו מה שראה, וצעק במר לבב: "את מי שלחו ל'עמוד' בשבתות אלו? מי הוציא אותנו בברכות? – הלא הוא מחלל שבת בפרהסיא! ראיתי אותו מעשן סיגריה".

הרבי שמע את דברי בנו וראה את כעסו דקדושה, ואמר לו: "לך אליו, ואמור לו שה'עמוד' מחכה לו"…

רבי נפתלי לא יכול היה להתאפק, ושאל שוב: "והלא הוא מעשן בשבת?!"

הסתכל עליו אביו הרבי והגיב: "ער רייכערט?! – דער דייטש רייכערט!!" [הוא מעשן?! – הגרמני מעשן!!]… ושוב הורה לו לגשת אליו ולומר לו שהוא מבקש ממנו לבוא להיות חזן אצלו – ה'עמוד' מחכה לו ואף אנו מחכים לו.

רבי נפתלי צבי ניגש אל היהודי ומסר לו דברי אביו הרבי. שאלו היהודי: "האם אמרת לאביך שאני מחלל שבת בפרהסיא ומעשן בשבת?" אמר לו ר' נפתלי צבי: "אמרתי לו, והוא אמר לי שלא אתה מעשן רק הדייטש מעשן, ואמר לי למסור לך שה'עמוד' מחכה לך".

היהודי התרגש מאוד, ואמר לו: "אמור לאביך שהשבוע אינני יכול לבוא, כי אינני יכול לבוא מיד לאחר עישון סיגריה בשבת ל'עמוד', אבל בשבוע הבא אני מבטיח שאבוא".

בשבוע הבא אכן בא היהודי למנחה וקבלת שבת, כשהרבי ניגש למנחה והלה ניגש אח"כ. זה היה בשבוע הרביעי, ובשבוע שאח"כ כבר עקר הרבי את דירתו מאותו אזור ועבר להתגורר באזור אחר, ומאז לא ידע מה עלה בגורלו של אותו יהודי.

*

ארבעים וחמש שנים אח"כ, הרבי מבאבוב כבר התגורר בבורו פארק. יום אחד בעת קבלת קהל, נכנס אליו יהודי עם זקן לבן נשען על מקלו, ושאל: "האם הרבי יודע מי אני?"

הרבי השיב שאינו יודע. אמר לו היהודי: "אני החזן מאותה עיירה… האם הרבי זוכר אותי?"

אמר לו הרבי: "בודאי הנני זוכר!".

ואז סיפר היהודי לרבי כי נכדו מתחתן בשבוע הזה בבורו פארק, והוא רוצה להכיר טובה לרבי ולכן הוא מזמין אותו להיות מסדר קידושין, ומסר לו הזמנה. הרבי עיין בהזמנה ובירך אותו בכל הברכות, אמנם אמר לו שסידור קידושין הוא לא לוקח – אך אם הוא עושה שבע ברכות באזור הוא ישמח להשתתף. השיב היהודי שאכן יתקיימו שבע ברכות לא הרחק, והוא מוזמן להשתתף.

ביום המיועד קרא אליו הרבי את בנו רבי נפתלי צבי, וביקש ממנו שיתלווה אליו להשתתף בשמחת השבע ברכות. בהגיעם לשם כבר עמד היהודי בחוץ וחיכה לרבי, ואמר בהתרגשות גדולה: "הרבי זוכר בוודאי מה שהיה עמי בפארק באותה שבת – אני רוצה לומר לרבי, שכאן באולם יושבים מאה וחמישים נכדים שלי בליעה"ר, שמשתתפים בשמחת השבע ברכות, וכולם שומרי תורה ומצוות ומדקדקים בקלה כבחמורה! יידע הרבי – שכל זה בזכות כך שהוא שלח לומר לי בשבוע השלישי שאבוא להתפלל עמכם ושה'עמוד' מחכה לי. אלו הם הפירות של אותו מעשה"…

הרבי שמח מאוד ודמעות נשרו מעיניו מרוב התרגשות. בצאתם מהשבע ברכות אמר לבנו רבי נפתלי: "נו, אתה רואה שלא הוא עישן נאר דער דייטש האט גערייכערט?"…

*

בעקבות הסיפור נזכרתי במעשה דומה. לפני הרבה שנים היו בעירנו כמה בחורים של"ע התחילו לרדת מהדרך הישר. בתחילה הורידו את הכובע מעל ראשם, אח"כ גידלו בלורית, חבשו כפה קטנה, יצאו מהישיבה והלכו לעבוד.

הבחורים אמנם לא הלכו עם אביהם לבית המדרש, אבל לאחר ששמעו שבבית מדרשנו מתקיים כל שבוע בצפרא דשבתא קידושא רבא לאחר התפילה, לאט לאט התחילו להגיע לכאן בסוף תפילת מוסף כדי להתכבד במאכלי השבת שיוגשו בעת הקידוש. אנו קירבנו אותם מאוד ועם הזמן הם נעשו כאן מאוד 'היימיש'.

בשבת אחת בעת תפילת מנחה, הבחנתי שאחד הבחורים הגיע להתפלל. ביקשתי מהגבאי שיכבד אותו בעליה, אך כאשר התחיל הבחור לגשת לבימה והתכונן לעלות לתורה, ראיתי שאחד המתפללים הולך אחריו ורוצה להלביש לו כובע על ראשו. מיד החוויתי באצבעי לאותו מתפלל שיפסיק ולא יעשה כלום.

לאחר התפילה ניגש הלה אלי והתחיל להתלונן ולשאול: "אינני מבין, בשלמא בחייו הפרטיים של הבחור, איננו מתערבים – ילך ויתלבש כמו שהוא רוצה ואיננו אחראים לומר לו מה לעשות. אבל לעלות לתורה? – זה לא הפקר ועלט. יש כללים איך מתנהגים ואיך עולים לתורה. לתורה עולים כשלבושים עם כובע כראוי, ואם הלה אינו רוצה בכך, שלא יעלה לתורה"…

והוסיף לשאול: "אם אני הייתי עולה לתורה עם כפה בלבד בלא כובע, האם לא היו ניגשים אלי ונותנים לי כובע ללבוש?"

השבתי לאותו יהודי בצחות אם אתה היית עולה לתורה רק עם כפה, לא הייתי מצוה שילבישו אותך עם כובע, הייתי מצוה שילבישו אותך עם שטריימל. אבל אצל הבחור הזה הרגשתי, ש'עת לעשות לה' הפרו תורתך'"…

עם הזמן, התחיל הבחור הזה להגיע גם לתפילת שחרית, ואח"כ החל להגיע לכל התפילות, עד שעם הזמן, לאט לאט התחיל להתנהג בדרך הטוב והישר, ובמשך הזמן חזר להתלבש עם כובע וכו' כבחור טוב מן השורה, והפסיק לעבוד וחזר ללמוד בישיבה.

יום אחד קיבלתי טלפון, והלה שמעבר לקו הזדהה כאותו בחור שחזר ללמוד בישיבה. הוא אמר לי כי ברצונו להזמין אותי לסעודת סיום על מסכת קידושין… הבעתי באוזניו את שמחתי הגדולה, ואז אמר לי הבחור בהתרגשות גדולה:

"אני רוצה לומר לכם, שלפני זמן, בעת שנכנסתי לביהמ"ד לתפלת מנחה בש"ק, סיפרו לי אח"כ מה שאירע, שבעת שעליתי לתורה רצו להלביש אותי בכובע, ואתם סירבתם. את האמת אגיד, שנהניתי מאד שלא גרמו לי בושות, ולא הפעילו עלי לחץ. ואלו הם הפירות מאותה פעולה"…

(נעם שיח)