"וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (בראשית כ"ז, כ"ד)
שני פנים היו לה, ליראת השמים הנשגבה של רבי שמשון. הפן האחד, תחושת הפחד והרעדה מהדר גאונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והפן השני והמעשי שלה היה הבריחה מפני כל נדנוד של חטא. הערנות והחכמה להבין ביראת אלוקים בתוך שטף החיים ומעשים שבכל יום, הטורדים את הדעת ומונעים מלהביט אל סוף דבר ולהבחין בו חשש עבירה.
פעם , שח לפי תומו באוזני אחד מבניו שיחי' ואמר: "אני אדם פשוט, ובכל זאת לפני שאני מכניס דבר מאכל כלשהו בפסח אל פי, אני חש ברעד מפני 'משהו' חמץ!"
ומאידך גיסא, ניכרה אצלו העמידה במבחן המעשה של הימנעות מחטא בהתנהלות היום-יומית ובפרטים הקטנים שאדם דש בעקביו. המעשה הבא ספוג ביראת חטא, עטוף באצטלה של טוב לב ורגשות אהבת אב, ולא עמעם רגש זה את הרגש האחר כהוא זה:
בשובו ארצה באחד ממסעותיו לזיכוי הרבים, הביא עמו רבי שמשון זצ"ל מצלמה והעניק אותה במתנה לאחת מבנותיו שבבית. משנודע הדבר לאחד מבניו הנשואים, הוא הפציר באחותו להעניק לו את המצלמה שכבר תקופה ארוכה הוא נצרך לה ביותר, כשפיו נימוק משכנע לבקשה. "אם את תבקשי מאבא", אמר לה, "הרי הוא יקנה לך מצלמה אחרת כבר בנסיעה הקרובה".
הילדה, שבתחילה סירבה להיפרד מהמתנה היקרה, התרצתה לבסוף ומסרה לידיו את המצלמה ובכך לכאורה ירד הנושא מן הפרק.
אלא שעוד באותו הלילה קיבל הבן הנשוי טלפון בהול מאבא. בהול כפשוטו וכמשמעו: "האם ידוע לך שעברת על איסור דאורייתא של לא תחמוד?! שאל בחומרה, תוך שהוא מקריא באוזניו את לשון השולחן ערוך: " כל החומד וכו' או כליו של חברו… והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד…" וזעזע את לבו. הבן ירא ה' שכמובן מעולם לא עלה על דעתו להיכשל בשגגה בחטא כזה, ובעודו מהרהר אודותיו בעגמה נשמע קולו של האב מבעד לאפרכסת: "עליך להחליט מיד להחזיר את המצלמה למקומה הראשון, ואט אט שקע המאורע בתהומות הנשייה.
חלפו ימים. ערב אחד, כאשר יצא מאופקים בדרכו למסור שיחה, התקשר רבינו לבנו זה וסיפר שהוא מזדמן לעירו ומעוניין לבקר בביתו..
לאחר הדרשה נקש בדלת ביתו של הבן בפנים מחויכות, כשידיו נושאות חבילה גדולה ועטופה, ולאחר שהניחה בעדינות אצל פתח הבית, הפטיר כמתנצל שזו ההזדמנות להעניק להם מתנה לרגל כניסתם לדירה החדשה.
בני הזוג הביטו על הארגז, מגביהים את המתנה הגדולה ופותחים את העטיפה. משהורדה עטיפה אחת ואחריה נגלתה עטיפה נוספת, הפטירו בחיוך "זה גדול כמו מיקסר, אבל לא שוקל כמותו", ובינתיים המשיכו לקלף עוד ועוד עטיפות ("לא התאים לאבא כזה נוסח של מעשה", הם מספרים, "ה'קונצים' הללו לא היו אופייניים, אולם כך מצא במקרה זה לנכון"). הררי עטיפות נערמו להם בפינה, והמתנה עצמה, שכבר הבינו כי אינה גדולה כפי שחשבו בוששה מלהיגלות. והנה – עטיפה מקורית של חנות באמריקה, שמשם שב אך לפני יומיים, נושאת בחובה אריזת קרטון קטנה, שבתוכה נחה לה בשלווה… מצלמה, זהה לזו שהוחזרה זה מכבר לאחות. "זו מתנה עבורכם", הכריז בחגיגיות.
החיוך הפך לדמעות של התרגשות: איך הצליח אבא לחוש את רגשות הלב של הילדים. להפציר באחות – אמנם אסור בתכלית, אבל הוא בהחלט רשם על לוח לבו להביא אחרת – 'כשרה למהדרין'.
החרדה מפני ה"לא תחמוד" בטלפון הלילי ההוא עתידה להדהד באוזניו גם לאחר שהמצלמה תבלה ואיננה, אבל הכאב שבכל זאת נותר מן הסיפור, הוא זה שלא נמצאה המצלמה המסוגלת להנציח את הלב הטוב של אבא זצ"ל מצד אחד, ויראת החטא מן הצד השני.
כיוצא בזה: במשך שנים ארוכות ידעו בני המשפחה שהרב אינו מחבב 'חצילים', ולא די שהתנזר מאכילתו כצורתו אלא שאף במאכל הכולל תערובת משהו ממנו לא טעם. מה מאד השתאו אפוא. כאשר הבחינו בו באחת השבתות נוטל קמעה מתבשיל החצילים שעל השולחן ומגישו אל פיו. "מה נשתנה?" שאלו, ורבי שמשון ניאות להשיב:
"כל העת נמנעתי מאכילת חצילים משום דעת הפוסקים לחוש שמא שיח החציל (הנותן פירותיו רק שלש שנים), דינו כפרי ולא כירק והרי הוא ערלה, אך מאחר שזו חומרה יתרה שלא מצאתי לנכון שתנהגו בה, לא גיליתי את הטעם האמיתי להתנזרות מאכילתם. אבל השבוע ראיתי ב'ברכי יוסף' שהאר"י ז"ל אכל חצילים. הסקתי אפוא שאין בהם חשש ערלה, ומעתה סרה המניעה שהיתה לי עד עתה".
ומעניין לעניין באותו עניין:
במהלך דברים שנשא לזכר חותנו הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל, סיפר רבינו בין השאר:
שמעתי ממורי ורבי רבי יושע-בער (-סולובייצ'יק) זצ"ל, שבניגוד לארץ ישראל, באירופה היה התפוז פרי נדיר ביותר, וכמעט לא היה בנמצא, וכאשר והזדמן תפוז לאיזו משפחה, היו מחלקים אותו לפלחים, וכל אחד קיבל פלח אחד, כמו מעדן מיוחד.
והנה כאשר הגיע חותני בבחרותו לארץ והתכבד פעם בתפוז, התברר לו להוותו לאחר שאכל ממנו שהפרי לא היה מעושר, או שהיה בספק מעושר. וכתיקון לאותו מכשול שבא לידו בשוגג לא אכל תפוזים מאז ועד סוף ימיו.
המפליא הוא שאף אחד מילדיו לא ידע על כך מאומה, ורק לאחר פטירתו נודע לנו על קבלה זו שעמד בה כל ימיו ויותר משעובדה זו לכשעצמה שבעקבות מכשול חד פעמי שוב לא אכל מהפרי כל ימיו, מפליא הדבר שאנו – בני המשפחה – שהכרנו את סדר מאכליו ובפרט בחודשי חייו האחרונים שהיה חולה ונזקק לטיפולנו, מעולם לא שמענו על כך מפיו דבר.
רבי שמשון זצ"ל היה מספר על המעשה הבא שאירע עמו, וממנו ניתן לקבל מושג-מה על נקודת ההלכה שכל ציר החיים צריך לסוב עליה:
פעם עברתי תאונת דרכים, כשבמהלך נסיעה הרכב שבו נהגתי התהפך. ברוך השם שלא אירע עמי שום דבר רציני פרט לכמה חתכים, אבל בכל זאת אושפזתי לתקופה בבית חולים, ולשם הגיע שוטר לחקור אותי מה בדיוק אירע, ובתשובה לשאלתו סיפרתי לו מה אירע: 'תראה, אני נהג חדש. היו אז רוחות חזקות, איבדתי שליטה על ההגה, והרכב התהפך'.
שבוע לאחר מכן, כאשר הייתי אצל הראש ישיבה שלי ר' יושע-בער זצ"ל, והתעניין גם הוא לדעת מה אירע, ניסיתי לתאר לו כיצד אירעה התאונה, אבל אז שמעתי מפיו תגובה שאיני יכול לשכוח אותה: 'אוי', אמר תכף 'אם כן, היית עלול להרוג בן אדם!'
"אתם מבינים?" אמר רבי שמשון, "כאשר סיפרתי את זה לשוטר – שמעצם תפקידו אמור לשמור על חיי התושבים – ותיארתי בפניו את נסיבות התאונה, נחה דעתו ואמר 'אה, בסדר', אבל הראש ישיבה לא אמר לי 'אוי, היית עלול להיהרג', אלא 'עלול היית להרוג מישהו', והסתכל עלי כעל משוגע. איך יתכן שיהודי יגיע למצב כזה, שבו הוא עלול להרוג מישהו? כזה מבט יהודי".
סם המוות
מה אופייני אפוא שכאשר הבחין במאכלים שעדיין לא עושרו לחומרה, מונחים במרכז המטבח שבביתו ולא במקום המיועד להם בפינה נסתרת, קרא רבי שמשון בקול כואב: "אם היה זה סם המוות, הגם אז היו מניחים אותם כאן?!"
וכך אמר פעם בדברו על מידתם של צדיקים. בהזכירו מאמר חז"ל ש"צדיקים – יצר טוב שופטם", וכל פעולותיהם מונעות על ידי היצר הטוב. שלפי זה נמצא שאין הם נמשכים סתם כך לכוס שתייה, אלא אם כן הם זקוקים באותו הרגע לשתות, והשתייה באמת תועיל למטרתה.
כאשר אנו – לעומת זאת – רוצים לקנות לעצמנו איזה דבר מאכל, ואנו רואים על אריזת המוצר רשימה של רכיבים שאין לנו כל מושג במהותם, אנו מרגיעים את עצמו במחשבה ש'כנראה, זה בסדר…', אבל צדיק מתייחס למאכל בלתי כשר כאל רעל, ועד שלא התבררה לו במאת האחוזים כשרותו של המוצר ללא פקפוק, הוא פשוט מפחד להתקרב אליו.
אף הזהירות מפני סם המוות אינה מתייחסת אצל כל אחד רק כלפי נפשו הוא, שכן טבע הבריות להזהיר אף את זולתם מפני סכנת החיים המשחרת לפתחם:
היה זה לפני עשרות בשנים. ר' שמשון הבחין שהחנווני במושב תפרח שבו התגורר באותה עת, העמיד את שולחנו למכירה מסטיקים שכשרותם היתה מפוקפקת. הוא רכש בפשטות את כל ה'סטוק' והשליכם אחר כבוד אל מקומם הראוי להם – בפח האשפה.
ת"ח מבני המקום תהה באזניו לפשר הדבר ושאל: "הרי על העטיפה מופיעה חותמת של הכשר פלוני, שעליו מפקחים רבנים, ויש הסומכים עליהם?" – אולם רבי שמשון לא אבה להידרש לגופה של טענה זו, אלא התייחס לעניין באופן כללי, בהסבירו מאין נובעים חילוקי הדעות ביניהם בעניין זה: "הגישה שלך היא האם זה 'כשר' או 'טרף', אבל לדידי הנושא הוא אם יש כאן 'טמטום הלב'! (כדרשת חז"ל על מאכלות אסורות). רק 'חסר' לי שהבן שלי יפגוש באחד מחבריו, והלה יכבד אותו במסטיק כזה…"
לא חבל על הכשרות?
סיפור זהה ממש התרחש עמו שנים אחדות קודם לכן בבני ברק. באותה עת (שנת תשל"א) הרביץ רבי שמשון תורה בישיבת "תפארת אבות" בבני ברק וגילה כי בחנות המכולת הסמוכה לישיבה מוצעים למכירה מסטיקים שכשרותם מוטלת בספק. אף במקרה זה רכש רבי שמשון את כל המלאי שהיה בחנות והשליכו לאשפה. כעבור כמה ימים, הביא בעל החנות כמות נוספת, שאף ואתה רכש רבי שמשון והשליך לפח, לעיני החנווני שהפטיר בצער: "לא חבל על הכסף שלך, הרב פינקוס?"
"לא חבל על הכשרות של עם ישראל?" השיב הוא.
"אז מה אתה רוצה שאעשה?"
"שלא תביא עוד מסטיקים".
למרבה הפלא, הוא אמנם חדל להביא.
וכיצד נודע המעשה?
אחד מתלמידי הישיבה שנכנס אליו לביתו, מצא לתדהמתו על השולחן עשרות חפיסות סוכריות וממתקים שונים שיובאו מחו"ל, חלקם עם חותמת כשרות כלשהי, וחלקם נעדרו אף כשרות בסיסית. מאי האי? שאל הבחור.
"אינך חושד בי שאוכל את הממתקים האלו", הגיב רבי שמשון בחיוך, "אבל נכנסתי לקיוסק כאן בשכונה והגעתי להסכם עם החנווני שאני רוכש ממנו את הסחורה, בתנאי שלא יביא עוד מהסוג הזה". מאה דולר (!) שילם מכיסו על העסקה… "הרב מחוייב להוציא סכום כזה על העניין?" שאל הבחור בתדהמה. ותשובתו של ר' שמשון , לא איחרה לבוא:
"מי יאכל את הממתקים האלו? הילדים של השכונה שלנו – שיכון ויז'ניץ. וכי זה נושא של חיוב ופטור גרידא? מדובר הרי בהצלת ילדים ממאכלות אסורות!"
(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')