היה הדבר בשנת תשל"ד, בערב יום כיפורים אחרי הצהרים. עמך בית ישראל מתכונן היה בסילודין לקראת היום הקדוש והנורא הממשמש ובא, ונערך לקראת אכילת הסעודה המפסקת והיציאה לבתי המדרש לתפילת כל נדרי.
במחיצתו של רבי משה ניתן היה למשש עתה ממש בידים את ה'נועם יראתך' המשוך על כל שיעור קומתו התמירה ופניו המאירים, והחופף על כל סביבותיו … רכון הוא על ספריו, עוסק בדביקות עילאית בהכנה דרבה לקול פעמיו הקצובים של היום הקדוש ההולכים וקרבים.
ואז, כמו מן הדלת האחורית התגנבה לה אל הקריה החסידית השאננה אשר במרומי הכרמל ידיעה על תאונת דרכים אשר ארעה במבואות חיפה, אשר בה מעורבים היו כמה מן החסידים אשר יצאו ממרכז הארץ כדי לחוג את היום הקדוש בצל רבם כ"ק האדמו"ר מסערט ויזניץ. אחדים מן החסידים נפצעו קלות ואושפזו בבית החולים רמב"ם בחיפה.
היהדות החרדית בחיפה מבורכת בעסקני מצווה. מבועים של חסד מפכים בה בשופי ואיננה אלמנה ממבקרי חולים. אולם לדעתו של רבי משה, ערב יום הכיפורים שאני. חושש הוא שמא בשעה זו של בין הערביים של ערב יום הכיפורים לא ירבו הקופצים כדי לצאת ולסעוד את הפצועים בבית החולים, וכל אחד יסמוך על רעהו.
רבי משה אינו מתמהמה, בבת ראש נוחת הוא אפוא מגבהי הספירות העליונות בהן הוא שרוי עתה, משיל מעליו את דוק הדביקות האופייני לשעות נעלות אלו, נפרד בצער מספרי הקודש אשר בהם היה הוגה, מותיר אחריו פקודה חפוזה לבני ביתו לבלי המתן לו ולסעוד את הסעודה המפסקת בלעדיו, ויוצא בהול לבית החולים.
אכן, הוא, ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, בנו של האדמו"ר זצ"ל ואחיו של האדמו"ר (שליט"א) [זצ"ל], מופיע בכל הודו והדרו בבית החולים לדעת את שלום הפצועים ומה ייעשה בהם. שעה ארוכה בילה רבי משה ליד מיטותיהם כשהוא מתלווה אליהם בכל שלבי הקבלה, האיבחון והטיפול, כמו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. השעון כאילו עמד ממהלכו ערב יום הכיפורים, עצר ממרוצתו, ואין לו לרבי משה עתה בעולמו אלא ד' אמות של מצוות ביקור חולים בלבד.
רק כאשר ניכר היה מבעד לחלונות בית החולים כי כדור החמה מתכוון כבר בכל הרצינות לצלול אל תוך מימי הים, וכי קול ה'כל נדרי' עומד לפרוץ אל היקום, התעשת רבי משה מרוגעו הנצחי, ניגש נמרצות אל הסגל הרפואי והודיע כי הוא נוטל עמו את הפצועים לביתו. הוא לא יניח אותם לבלות את יום הכיפורים פה לבדם, נוטל הוא אפוא על עצמו את מלוא האחריות כי הפצועים יקבלו בביתו את כל הטיפול הנדרש להם במהלך היממה הקרובה.
ארכו להם הדקות לאנשי הסגל עד אשר נוכחו לדעת כי לא זה האיש ולא זו השעה למהתלות. הם נחלצו אפוא להבהיר לו כי כל אחד מן הפצועים ייאלץ לחתום על טופס אחריות אישית בטרם שחרורו. אולם השעה המאוחרת לא הירשתה בשום אופן לביורוקרטיה למצות את עצמה, ורבי משה הצליח לשכנע כי חתימתו שלו בלבד תספיק בעד כולם. וכך, חפוזים וקצרי רוח עזבו כולם את בית החולים בדרכם אל מעונו של ראש הישיבה.
באותו יום הכיפורים בשעות הצהריים פרצה מלחמת יום הכיפורים הקשה והבלתי נשכחת. במוצאי יום הכיפורים כאשר חזרו הפצועים אל בית החולים כדי להשלים את הליך השחרור, היה כבר המקום מלא וגדוש בפצועי המלחמה.
"היה לכם נס משמים שהחלטתם לצאת מכאן אתמול לפנות ערב", נמו להם אנשי הצוות, "שאלמלא כן נאלצים היינו לשלחכם הביתה בעצם יום הכיפורים כדי לפנות את המקום בעבור החיילים הפצועים"…
(מתוך מאמר בעתון המודיע ביום השלושים)
2/347