בעוונותינו הרבים עומדים אנו כיום כעבור כאלפיים שנה מחורבן בית מקדשנו. שומא עלינו להתבונן כיצד כל העניין הזה שייך אלינו באופן מעשי. כיצד נוכל לקיים את ה'ועשו לי מקדש', והיאך נזכה שיקויים בנו ה'ושכנתי בתוכם'.
כפי המבואר בחז"ל במקומות שונים ישנן כמה דרכים לכך:
ראשית נקדים את דבריו הידועים של האלשי"ך הקדוש שהקשה על לשון הפסוק 'ושכנתי בתוכם'. מדוע לא נאמר 'בתוכו', הרי לפי כללי הדקדוק היה מתאים יותר לכתב 'בתוכו', לשון יחיד ולא 'בתוכם' לשון רבים?
מבאר האלשי"ך כי הכוונה היא שיעשו בני ישראל כל אחד ואחד מקום קדוש בליבו ששׁם תוכל לשרות השׁכינה, וזהו 'ושכנתי בתוכם', בתוך ליבו של כל אחד ואחד!
כך גם מתפייט המשורר הקדמוני, רבי יהודה הלוי, בשירו הנודע והנשגב המובא בספר 'חרדים': "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה".
החלק הזה של השראת השׁכינה על ידי לימוד התורה, שייך גם בזמננו, גם לאחר חורבן הבית; כפי שמקונן הפייטן בסליחות: "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולבזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, ואין שיור רק התורה הזאת", הרי שהעצה הטובה ביותר לבנות משכן בלב להשראת השׁכינה, היא באמצעות התורה. למרות שבית המקדש איננו קיים בעוונותינו הרבים, אולם התורה מביאה את אותה תועלת שהביא בית המקדש בזמנו כשעמד על תילו.
הדבר פשוט מקל וחומר. מה עצים ואבנים שהם חומריים וגשמיים, מתקדשים ומקבלים את תקונם על ידי שבונים בהם בתי כנסיות ומקדשות, וחלים עליהם כמה דיני קדושׁה. בוודאי ובוודאי גוף האדם המורכב הן מחומר גשמי והן מכוח רוחני, שהרוח הממלל בו בכל עת מילי תורה וקדושׁה, משפיע אף על החלק הגשמי של האדם להתקדש ולהטהר.
חז"ל אומרים (קדושין ל, ב): "כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו".
התורה והיצר הרע אינם יכולים לדור בכפיפה אחת! כדי להסיר את היצר הרע מפתחי הלב, על האדם להיות טרוד בדברי תורה.
כך התבטאו חז"ל (פתיחתא איכה רבתי): "ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבתורה מחזירן למוטב". התורה הופכת את לב האדם, עוקרת ממנו את קמשוניו, תאוותיו הרעות ומדותיו האנוכיות, ומפרישה אותו מהדרכים העקלקלות שדורך בהן.
התורה אינה חכמה גרידא ככל החוכמות. רק בלימוד התורה מצאנו שהלומד תורה נקרא 'בן תורה'. לדוגמה, מי שלומד רפואה אינו נקרא 'בן רפואה' וכן בשאר המקצועות אין המקצוען מכונה 'בן' לאותה חוכמה שהשכיל ועסק בה.
סיבת ההבדל היא משׁום שבכל החוכמות הלומד אותן לומד את חוכמת הדבר, מבלי שישנה משׁהו במהותו. מה שׁאין כן בחוכמת התורה שהיא מזככת ומטהרת את החומר שבאדם, ומשנה את הנהגתו עד שנעשה צורה קדושה, וראוי הוא להיקרא 'בן תורה'!
הגאון הצדיק רבי מיכאל דוב ויסמנדל זצ"ל, הידוע בפעולותיו הרבות להצלת אחיו המעונים בימי השׁואה הנוראה, היה גם בקי גדול ומומחה בזיהוי ופיענוח כתבי הקדמונים. במסגרת עיסוקו זה הזדמן פעם לאוניברסיטה באוקספורד, שם מצא פרופסור גוי זקן שהיה בקי מופלא בש"ס בבלי וירושלמי, בספרי רמב"ם ובעוד מספרי הראשונים בבקיאות מדהימה, לא רק את לשונם הידוע ידע אלא גם את חילופי הגרסאות הקימים בהם.
הרב ויסמנדל היה רגיל לומר: "וכי בדעתכם שלאדם כזה נתן לקרוא שר התורה? בודאי שלא! כי הכינוי שר התורה ניתן למי שיש לו שייכות עם חוכמת התורה, כלומר, מי שהתורה מדריכה את כל הליכותיו, וכל אורחותיו מונהגים רק על פיה. אותו גוי זקן למד וידע רק מחמת זאת שהתענג על חוכמת התורה, מבלי שהיא תחייב אותו משׁהו, ומבלי לקבל כל השפעה ממנה".
מעשה נפלא סיפר הגאון רבי הלל זקס זצ"ל, ראש ישיבת 'כנסת הגדולה', נכדו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, כפי ששׁמע מפי בעלת המעשה:
אחת מקרובות משפחתו של ה'חפץ חיים', הלכה למורת רוחו ללמוד בבית ספר 'אוניברסיטה'. כעבור שנים ספורות חזרה לראדין ואמרה ל'חפץ חיים' בקול לעגני ומזלזל:
"מדוע אצלנו בחוכמה המדעית מתחדשים ללא הרף, מקבלים כיווני מחשבה חדשים, לומדים ומחכימים כל העת, ואלו אתם נשארים באותה צורה חשוכה, עם אותה גמרא ישנה, אותה מסורת, שום חידושים, שום שינויים?…"
בקור רוח ובנחרצות השיב לה ה'חפץ חיים' תשובה מפעימה, שהיה בה גם גילוי רוח הקדש בחוש שהופיע בבית מדרשו, שנים רבות עוד קודם שחשבו על יכולת כזאת: "נכון שהינכם מתחדשים כל הזמן, ועוד יבוא יום שעוד תשכילו אפילו לדעת כיצד עולים לירח!… אולם לא תהיה אפילו תזוזה קטנה ביותר באישיות שלכם, לא בשיפור המידות ולא בשום עניין אחר!…"
רבי הלל ספר אז, כי לפני שנים אחדות הגיעה לארץ הקודש אותה קרובה שהשמיעה כדברים האלה באוזני ה'חפץ חיים', והוא יחד עם הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל נסעו במיוחד לביתה, לנסות להשפיע עליה לחזור לכור מחצבתה ולשמור תורה ומצוות, וממנה הם שמעו את פרטי הדברים שהשמיע לה ה'חפץ חיים'.
עומק דבריו הם כפי שאמרנו, שהתורה משנה את מהותו של האדם, כובשת את כל כולו, מלבד מה שׁהיא מחכימה אותו, היא הופכת את נפשו לנפש גבוהה יותר, היא מעלה אותו לדרגות מרוממות, ומשפיעה עליו אצילות ונועם המדות.
רגיל היה הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל לומר בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל, כי פעם התבטא על הנהגתו של בחור ששׁרק בפיו: "זוהי מידה מגונה הנוגדת את כל הדמות של הבן תורה!"
רבי שלום הטעים את כוונת ה'חזון איש' כך:
"תאמרו לי", שאל רבי שלום את שומעי לקחו, "היכן מוזכר בכל התורה כולה האיסור לשרוק? היכן מוזכר רמז לאיסור זה? הרי אין מקור! אם כן מהיכן הניח ה'חזון איש' קביעה כזאת?"
"אומר לכם", אמר רבי שלום במתיקות, "אמנם נכון שאין מקור לאיסור זה, אך הנהגה זולה זו אין לה מקום באורחותיו של בן תורה. היא אינה תואמת את מעמדו, זוהי הנהגה זולה שמקורה מהרחוב, הנהגתם של הריקים והפוחזים. בן תורה האמון לייצג בהנהגתו את לומדי התורה, חייב לנהוג במכובדות, לא לאמץ לעצמו הנהגות זולות. אחרת דמותו נוגדת את ה'דמות' האופיינית של בן תורה.
"זו היתה כוונת ה'חזון-איש'!", סים רבי שלום את דבריו הנוקבים.
שליט על תנועותיו – כל פעולה במחשבה תחילה
אצל גדולי ישראל, האנשים המורמים מעם משׁכמם ומעלה, רואים בחוש את המושׂג של 'זיכוך החומר', את הקדושׁה השׁורה עליהם והשׁורה בסביבתם. לה הם זכו באמצעות לימוד התורה הקדושה, ובאמצעות הדבקות בהשׁם יתברך.
קדושׁה זו מתבטאת בעקר בזהירותם הרבה במעשה, בדבור ובמחשבה. רואים אצלם את שלימות העבודה, כיצד כל ניע, כל זיז וכל הסתכלות נעשית במחשבה מראש האם אכן זהו רצון השׁם.
בהזדמנות מסויימת שח הגאון הצדיק רבי יוסף ליס זצ"ל, דמות הוד של תלמיד-חכם מובהק וצדיק נשגב שפיאר באישיותו את עיר התורה בני-ברק:
כשהגעתי כבחור צעיר ממדינת פולין ללמוד בהיכלה של ישיבת מיר, הייתה קשה לי ההסתגלות לסדרי הישיבה הארוכים, בפרט לסדר הלימוד של יום השׁבת שהחל עם גמר הסעודה מיד לאחר תפילת שחרית, ונמשך ברציפות עד שקיעת החמה, דבר שלא הורגלתי אליו עד עתה. בשׁבת הראשונה לבואי, החלטתי לאחר כמה שעות של לימוד ללכת לנוח מעט, לאגור כח ולשוב חזרה לבית המדרש.
והנה, אך יצאתי מהיכל בית המדרש, והתחלתי ללכת בשׁביל הצר המוביל אל חדרי השׁינה, רואה אני למולי את המשגיח, מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל צועד לאיטו לכיוון בית המדרש. נתמלאתי בחרדה ופחד. הן גם כך חשנו כלפיו יראת הכבוד לאין שעור, ובפרט עתה חששתי כי יבחין שאינני מקיים את סדרי הישיבה כתיקונם, ובודאי יעיר לי על כך…
אחד הבחורים המבוגרים בישיבה שהלך סמוך אלי והרגיש בהרהורי, הפיג ממני את החששות ואמר לי: "אל תעשה כלום, תצמיד את עצמך לצד הקיר ותעמד מבלי לזוז כמו בול עץ, ותראה שהוא כלל לא ישים לב שאתה עומד כאן". "המשגיח אינו מסתכל היכן שלא צריך"… – הטעים הבחור.
וכפי שאמר כך היה. עיניו של רבי ירוחם הביטו נכוחה, מבלי להביט כלל לצדדים…
"ככלל", אמר רבי יוסף ליס: "אצל רבי ירוחם ראינו מהי דמות של שלימות, דמות של קדושׁה. לא מדברים מה שׁרוצים, לא מביטים היכן שרוצים, כל פעולה, כל זיז, כל תנועה מחושׁבים היטב מראש אם הם תואמים לרצון הקדוש ברוך הוא ולרצון התורה".
כך מגדיר הרמב"ן בפרושו על התורה (דברים יא, כב) את המושׂג של 'לדבקה בו':
"ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר את השׁם יתברך ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, וליבו איננו עימהם, אבל הוא לפני השׁם. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשׁכינה".
מבואר ברמב"ן, שאלו שזוכים שכל רצונותיהם, תנועותיהם ומחשבותיהם משועבדים אך ורק לרצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי שכבר בחייהם חשובים הם כ'מעון לשׁכינה'!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' – תרומה)
נלענ"ד שנפלה כאן טעות
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה". המשורר של פיוט זה הוא הרב יצחק הוטנר זצ"ל לא?
תודה על הארתך,
ניתן להפנות זאת למקור המופיע בקרדיט.
בהצלחה,
צוות האתר