הרב ישראל מאיר שושן
"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כ"ז, כ"ב)
כשניגש יעקב אבינו לבקש את הברכות מיצחק אביו, לבש את בגדי עשיו הידועים. יצחק ממשש אותו, כדי לזהות מי הוא זה שניגש אליו, כמו שכתוב: "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו". תוהה יצחק: "ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", ואמרו חז"ל: "כשהקול קול יעקב – אין הידיים ידי עשיו, אין הקול קול יעקב – הידיים ידי עשיו". המילה "הקול" נכתבה בתורה בכתיב חסר – "הקל", "הקל קול יעקב", כש'קול יעקב', כלומר לימוד התורה, אינו בעוצמה, אלא במצב 'קל' – אז חלילה אפשר להגיע למצב שבו "הידיים ידי עשיו", לעומת זאת כאשר לימוד התורה הינו 'קול יעקב', בלהט ובחום אזי אין הידיים ידי עשיו…
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – אם לא התורה שכתוב בה "בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", כותב ר' חיים מוולוז'ין, שאם חלילה יהיה העולם רגע אחד בלא לימוד התורה – הוא ייחרב באופן מיידי. התורה הינה הברית שהקב"ה כרת עם עם ישראל, והיא זו שמחזיקה אותנו. התורה מגינה ומצילה.
הגאון ר' ישראל משקלוב היה מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. הוא חי לפני כמאתיים שנה וחיבר את הספר 'פאת השולחן'. ר' ישראל משקלוב רוצה לעלות לארץ ישראל. בימים ההם, לא היתה אונית מוטור וודאי שלא היו מטוסים, עלו לארץ באוניות מפרש. חודש ימים ארכה אז ההפלגה בים מאירופה עד לארץ ישראל. ר' ישראל שקלובר יחד עם 70 נוסעים נוספים, ביניהם אברכים, בחורים ונערים עלו על האוניה בערב ר"ח אלול וקיוו להגיע שלושה ימים לפני ר"ה לחופי ת"א – יפו. הקבוצה הקדושה הקימה באוניה בית מדרש: מנינים, תפילות, ושיעורי תורה. ההפלגה היתה שקטה והכל קיוו להגיע בהקדם למחוז חפצם.
במוצאי שבת האחרון של השנה, כשהם עדיין מצויים על האוניה, הגיע הזמן לומר סליחות. מנין גדול, בראשותו של ר' ישראל שקלובר, התארגן לומר את הסליחות ברוב עם בחצות הלילה. כשעה לפני חצות, החלה לנשב רוח סערה בלב ים, האוניה החלה להיטלטל בפראות. שבעים הנוסעים היו מצויים בסכנת טביעה מיידית. ר' ישראל משקלוב עם כל הציבור התחילו להתפלל ולזעוק, כשהם מנסים לקרוע שערי שמים. הזמן חולף, הרוחות מתחזקות יותר, האוניה בסכנה.
רב החובל הגיע בריצה, ופנה לרב: "כבוד הרב, איני יודע מה אוכל לעשות, לא נשאר לנו זמן רב, אנחנו בסכנה גדולה!!" ר' ישראל שקלובר ראה את המצב, וביקש מכל הקבוצה לעלות מיד אל סיפון האוניה. האוניה מתנדנדת ונוטה על צידה, הים סוער וגועש, המוות ניצב מול העיניים. עומד הרב הקדוש מול הקהל המפוחד ואומר: "איני יודע כמה זמן נשאר לנו לחיות אולי חמש דקות, אולי שלוש דקות, אולי עשר דקות, הבה ונגיד כעת וידוי!"
המחזה נורא. עומדים כל הנוסעים בשערי המוות, וזועקים 'אשמנו, בגדנו' ו'על חטא' בבכיות נוראות. ויהפוך המקום לחרדת אלוקים. כעבור עשרים וחמש דקות הסתיים הווידוי, והנוסעים עדיין בחיים.
אומר ר' ישראל: "כעת נערוך וידוי למהדרין", הנוסעים משתאים: "מהו וידוי למהדרין?" הסביר הרב: "כל אחד מהקהל יעמוד לפני הציבור ויפרט את חטאיו, ובזכות הבזיון הרב – יזכה לכפרה". הנוסעים, שראו את המוות מול העיניים הסכימו, ובלבד שיגיעו נקיים וזכים לעולם העליון. החליטו להתחיל עם הצעיר ביותר. חיפשו ומצאו ילד בן עשר בשם חיימק'ה.
"חיימק'ה, אתה מוכן להתוודות?" שאלוהו.
"כן אני רוצה כפרה", ענה הילד בהשתוקקות.
העמידו את הילד מול כל הנוסעים, ור' ישראל שקלובר עומד לידו. חיימק'ה ניצב בעיניים מושפלות, מבויש כולו מול כל הנוסעים, ופורץ בבכי. בוכה הילד על העבירה שבידו וכל הקהל בוכה איתו. ר' ישראל שקלובר מזרז את הילד להתוודות כדי ששאר הנוסעים יספיקו גם הם להתוודות. והילד, מגמגם בבושה: "שיקרתי, אמרתי שקר!" חיימק'ה בוכה וכל הקהל גועה גם הוא בבכיה.
ר' ישראל שקלובר לא נסחף בבכי, והוא שואל בתקיפות: "שיקרת? את מי שיקרת? פרט לנו בדיוק את פרטי המעשה!" הילד לא העלה בדעתו שיצטרך לתת פירוט מדויק על מעשיו, אך כיון שעלה – שוב לא ירד. החל הילד מספר: "אבי הוא הסנדלר של וילנא, וככל אנשי המקצוע בוילנא היה יושב בבית מדרש כל היום ולומד תורה, גמרא, ראשונים, אחרונים, יום שלם היה שקוע בסוגיות והיה פותח את חנותו רק שעתיים ביום, מתקן כמה נעליים כדי שיהיה לו לחם לאכול. משפחתי גרה בשכנות עם הגאון מוילנא, כשרק קיר של עץ מפריד בין הבית של הסנדלר לביתו של הגאון מוילנא. אני האח הגדול במשפחה. מתחתי ישנם עוד ארבעה אחים קטנים".
"מידי לילה" ממשיך הילד, "בשעה אחת בלילה, כשכולנו היינו שקועים בשינה עמוקה, היה אבא עורך תיקון חצות. כל לילה היה יושב על הארץ, שם אפר על ראשו ואומר תיקון חצות כמו שיהודי ירא שמים אומר. לילה אחד, בעת עריכת התיקון, כשאמא ישבה לידו וסרגה סוודר, שמעה לפתע, מעבר לקיר את הגאון מוילנא לומד גמרא בניגון משתפך. היתה זו גמרא במסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' וסימנך ל"ג בעומר, את הסיפור הידוע עם ר' שמעון בר יוחאי שהתחבא במערה 12 שנה מפחד גזרתו של קיסר רומי שרצה להורגו. לבסוף מת הקיסר ומספרת הגמרא, כיון שמת נתבטלו גזירותיו. בא אליהו הנביא לפתח המערה, דפק ושאל 'מי יאמר לר' שמעון בר יוחאי שיכול כבר לצאת?'"
"כשיצא ר' שמעון 12 שנים בלי היסח הדעת חזי – ראה תופעה משונה: עומדים אנשים עם כיפות, זקנים וציציות והם חורשים, זורעים וקוצרים. קשה היה לר' שמעון לסבול את התופעה הזאת, כיצד יכולים אנשים לבזבז כך את הזמן, להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? כל מילה של תורה זה נצח, כל פסוק כל משנה, "חיי עולם נטע בתוכנו", כמה נצטער על כל רגע שלא ניצלנו ללימוד תורה, נתן עיניו בהם ונשרפו".
כאשר שמעה אמא את ששת המילים הללו: 'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', שהגאון קורא את זה עם אנחה וכאב, "אוי, מניחים חיי עולם", עשתה חשבון נפש, בעלה הסנדלר סוגר את הגמרא במשך שעתיים ביום, הוא מניח חיי עולם ומתעסק בתפירת נעליים. היא פרצה בבכי ואמרה לאבא: "בעלי היקר, אני מבקשת ממך, אל תדאג יותר לפרנסה, מעתה זה יהיה העול שלי, ואילו אתה, שב בבית מדרש ותלמד במנוחה…" אבא שמח מאוד לשמע ההצעה הנדיבה.
למחרת, אחרי תפילת ותיקין, לא חזר הביתה כהרגלו. ראשית, הלך לחנותו, טיפס על הסולם בפתח החנות והוריד את השלט 'סנדלריה'. הוא סגר את החנות באופן רשמי. לאחר מכן, לקח אבא שתי שקיות: בשקית אחת הניח את כל הנעליים המתוקנות להחזירן לבעליהן. ובשקית השנייה נעליים שעדיין לא הספיק לתקן. הוא הסתובב ברחבי וילנא לחלק את הנעליים, סגר את חנותו על מנעול ובריח וישב בבית המדרש באותו יום עד מאוחר בלילה.
היה זה יום של חג בביתנו. אבא לומד כל היום תורה, אמא היתה מאושרת, ומצאה לה עבודה בשטיפת רצפות בבתים שונים. עברו להם שבועיים על מי מנוחות.
בוקר אחד קמנו בבוקר ללכת לחיידר, ולא מצאנו את הסנדוויץ' הקבוע. אמא, עם דמעות בעיניה, שלחה את הילדים למקום לימודם ואמרה: "ילדים, תלכו לחיידר, אין לי את הלחם, אני מקווה שבמהלך הבוקר אצליח להביא לכם אוכל לחיידר…" הבוקר חלף ואמא לא הביאה את הלחם. בצהריים שבנו אחיי ואני הביתה. האח הקטן בוכה: "אמא, חתיכת לחם", ואמא בוכה מולו, כבר כמה ימים אין לה עבודה, החנווני מסרב לתת בהקפה. אומרת אמא: "אל דאגה ילדים, בקרוב אמצא עבודה חדשה, אבל אני מזהירה אתכם, בשום אופן אל תספרו לאבא על המצב בבית".
ניחמתי את אמא: "אל תבכי אמא, אני אלך לחיידר, ובעז"ה כשאחזור בשעה חמש נאכל ארוחת ערב, צהריים, ובוקר ביחד". כשחזרתי מן החיידר בשעה שש בערב, היה נראה הבית כמו בתשעה באב. מוטי הקטן צועק: "אמא, חתיכת לחם", ואמא בוכה. רק שאמא לא תישבר…
לפתע נזכרה אמא: "הרי נותרה לי מהחתונה אבן יקרה על סיכה, לשם מה צריכה אני תכשיטים בעולם הזה?!" לקחה את האבן ורצה לחנות התכשיטים שעוד היתה פתוחה, מכרה את האבן למוכרת התכשיטים וחזרה עם שקית מלאה מטבעות כשהיא מאושרת. מיד קראה לי, הבן הבכור בבית: "חיימק'ה, קח את המטבע הקטנה הזאת, רוץ למאפייה וקנה את הלחם הזול ביותר והישן ביותר שתמצא!"
שבתי הביתה עם כיכר לחם ישנה. אחיי עמדו ממתינים מסביב לשולחן, מוטי הקטן כבר רץ ליטול ידיים. חתכה אמא את הלחם לחמש קוביות מדויקות, אחד לא יותר מהשני, כל ילד קיבל קוביית לחם. מוטי בלע את הלחם במהירות, וצעק: "אמא, עוד חתיכת לחם", ואמא אומרת לו: "מתוק שלי, היום אין, אולי מחר…" ראיתי את אכזבתו הגדולה של מוטי, נגמר הלחם…
אמרתי: "אמא אני מוותר לו את הלחם שלי". אך אמא עונה בתקיפות: "בשום אופן לא, אתה צריך לאכול, אני לא רוצה שתלך לישון בלי לאכול", קשה היה לי להתגבר על אכזבתו של אחי הקטן, ואמרתי מיד: "אבל אני כבר אכלתי היום…" "אתה אכלת?" תמהה אמא, "איפה אכלת?" ואני עונה לה: "בחיידר. הבן של הגביר העשיר הביא את הסנדוויץ, ולא מרחו לו ריבה על הכל, ילד מפונק, לא רצה לאכול את הכריך. אמרתי לו שאני מוכן לאכול את הלחם הזה והוא נתן לי בשמחה". שמעה אמא שאכלתי שתי פרוסות ואורו עיניה, "אם אכלת היום שתי פרוסות – אתה יכול לתת למוטי את הלחם שלך!"
"מה אגיד לכם", מספר חיימק'ה, "נתתי את הלחם למוטי, ושבעתי רק מלראות אותו מתענג על הפרוסה השנייה". הקהל מקשיב לסיפור המדהים של הילד הצדיק. ואילו חיימק'ה פורץ בבכי: "אבל שיקרתי! שיקרתי את אמא! כלל לא אכלתי בחיידר, זה היה שקר גמור. ידעתי שאמא לא תתן את הלחם שלי למוטי, רק אם אספר שאכלתי, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, ריחמתי על אחי הקטן ושיקרתי שאכלתי בחיידר. אני מספר ומתוודה על השקר שלי…"
כל הקהל געה בבכיה, האם זו עבירה או מצוה, אף אחד מהם לא ידע.
חיימק'ה סיים את וידויו. אחריו הגיע ילד בן שתים עשרה שרצה לעלות ולהתוודות על מעשיו. אמר ר' ישראל שקלובר: "די, יותר אני לא צריך", הוא תופס את חיימק'ה, "בוא הנה, בוא איתי ליד המעקה", כולם עוקבים אחריו במתח: מה הוא רוצה לעשות לו? לזרוק אותו למים כי שיקר? הם מתקרבים למעקה, מתחתיהם הים סוער וגועש, האוניה מיטלטלת.
הוא מרים יד אחת כלפי שמים, ואת השניה הוא מניח על כתפו של חיימק'ה וצועק: "ריבונו של עולם, היום בלילה כל עם ישראל אומרים בסליחות את הפיוט: "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות", הם אומרים: 'ריבונו של עולם, תפנה בבקשה את הזרקורים לתלאות, לצרות והייסורים שעמ"י עובר "ואל לחטאות", אל תסתכל על החטאים', אבל אני, ישראל שקלובר מבקש ממך: אנא, ריבונו של עולם, היום בבקשה 'פנה נא לחטאות', אדרבה, תסתכל על החטאים של הילדים המתוקים שלנו, ואל תסתכל על התלאות, ובזכות זה תוציא אותנו ותציל אותנו ממוות!!!"
בבת אחת נח הים מזעפו, והסערה הפסיקה. ויהי לפלא.
כמה צריכים אנו להתחזק. התורה היא קיום העולם, כאשר אנו לומדים תורה, הרי שאנו מוגנים. ייתן הבורא, שנזכה להתחזק בתורה, באהבת התורה, ואז נזכה לקול קול יעקב ואין הידיים ידי עשיו.
סיפור זה הוא בדוי
לא היה ולא נברא
אבל אם כבר למה לא לציין את המקור מסיפורי ר' שלום בספר 'שאל אביך'?