"אחר הדברים האלה…"
שח הגר"י גלינסקי זצ"ל:
הגאון הקדוש החדושי הרי"ם זצ"ל סיפר, שיהודים ישבו ולמדו בבית המדרש, ולתפלת מנחה נכנס יהודי מהשוק, סוחר. נו, הלא אמרו (כתבות יז.) שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, צריכים להיות בני אדם מן הישוב, שאלוהו מה נשמע בעולם. שמח וסיפר את החדשות האחרונות: המלך השתגע. צוה להביא את ושתי כפי שצוה, ואמרה עליו מה שאמרה, והיין הבעיר כעסו והורה להרגה.
מיד גערו במספר: וכי ביקשנו לשמוע רכילות מן החצר, את מי זה מענין? מובן שכבר לא סיפר על בחירת המלכה החדשה ועל חשיפת מזימת בגתן ותרש. אבל לבסוף, כשנעשה הנס על ידי מרדכי ואסתר, אזי התברר למפרע שהכל היה משולב ומתואם לישועת ישראל…
…כששוחררנו מסיביר הלכתי דרומה לאורך מסילת הרכבת. שבועים הלכתי, עד שהגעתי לקזחסטאן. מצאתי מקלט בבית רבי אייזיק רוט, יהודי יקר שהמשיך לשחוט ולמול במחתרת, היו שם עוד פליטים מפולין, שברחו מפני הגרמנים והגיעו לקזחסטאן. יסדתי במקום תלמוד תורה, ובית ספר לבנות. נאסרתי, ובליתי חצי שנה במאסר בתנאים קשים מנשוא.
השתחררתי, וחזרתי לבית השוחט. כבר הגיעו הידיעות מהשמדת היהודים בפולין, והבנתי שנשארתי לבדי בעולם. החלטתי להקים משפחה. אמרתי לשוחט: אתה יודע אלו משפחות מקפידות כאן על כשרות וטהרה [גם מקוה כשרה ארגנו במחתרת, גם מנין לתפלה], תברר לי על בת ישראל כשרה שמוכנה לשאת בן תורה.
בשבת אכלו כמה אורחים על שולחנו של השוחט. למבוכתי, העלה את הנושא בשולחן השבת: "יעקב רוצה להקים בית בישראל, ויש כאן כמה הצעות…"
– התערב אחד האורחים, רבי ישראל אהרן, שהגיע מאוזבקיסטאן, דרומית לקזחסטאן: "אל תיפגש כאן עם אף אחת! ביום ראשון תבוא אתי לטשקנט", בירת אוזבקיסטאן, "רצוני שתיפגש שם עם נערה אחת!"
"מה לו להדרים עד טשקנט", שאל המארח. "אספר לכם", ענה רבי ישראל אהרן. "אני שוהה בטשקנט לרגל עסקי, ומתפלל במנין במחתרת, במרתפו של בית. יודעים אתם שהשלטונות מחלקים לחם, מאתיים גרם לנפש. הגענו למנין, ומצאתי שם נערה זרה. מה לנערה בבית הכנסת? הסכיתו ושמעו. היא עמדה בתור הארוך ללחם, וקיבלה את מנתה לפנות ערב. כיון שהיו רק דקות ספורות עד לשקיעת החמה הספיקה להגיע למקום המסתור של המנין, ואינה רשאית לטלטל את הלחם כי אין עירוב. ביקשה רשות להתפלל עמנו קבלת שבת וערבית ולקדש על הפת ולאוכלה, ואז תשוב לביתה! אם הצליחו לחנך ברוסיה הקומוניסטית כזו נערה, ראויה היא להנשא לבן תורה!"
הסכימו הכל לדבריו. אבל אנחנו ברוסיה, ונסיעה ממחוז למחוז טעונה אישור השלטונות. ובמיוחד אזרח זר, ששוחרר מסיביר ונכלא שוב באשמת פעילות נגד המשטר, מי יודע איזו מחתרת הוא מארגן עתה.
לרבי ישראל אהרן היה רשיון מסחר ואישור תנועה חפשית. הכניס אותי בשק ונשא אותי לרכבת. הכניס אותי למדף המטען, מעל המושבים. לחרדתו, עלו פקידי המס לרכבת, חיפשו סחורה אסורה. הסחורה המוברחת שמצאו, הייתי אני. זה היה מביך, להשתלף מהשק. למרבה השמחה, זה הסתים בכך שגורשתי לרציף. הוחלט לחפש דרכים שגורות יותר. רבי ישראל אהרן גילה שהסכרין, הנפוץ בקזחסטאן, אינו מצוי באוזבקיסטאן. הלוה לי כסף לרכוש שק סכרין, והסדיר לי רשיון נסיעה למכירתו.
הגעתי לאוזבקיסטאן, נפגשתי בנערה בבית אביה, רבי חיים בנימין ברוד זצ"ל, איש מסירות הנפש. סבל חרפת רעב בגין סירובו לעבוד בשבת, כשנאלץ לעבור ממז'יבוז' לאומן, הצהיר שבתו הבכורה גדולה מכפי גילה וכבר אינה בגיל חינוך חובה, ובנו צעיר מכפי גילו ועדיין אינו בגיל חינוך חובה. עברו שנתים והילד הגיע לגיל החינוך, עמד והבריחו לעיר חרקוב, מרחק חמש מאות קילומטרים, והפקידו ביד יהודים מקומיים, ובלבד שלא יתחנך לכפירה! את בתו הבאה, הנערה המדוברת, לא רשם כלל כשנולדה, כדי שלא תלמד בבוא היום בבתי הספר המטיפים לכפירה! בסערת מלחמת העולם הגיע לטשקנט, שם פגשתי בבתו והחלטנו להנשא.
עתה יש צורך באישור שהיה בעיר, ואני הגעתי למכור שק סכרין. אבל ברוסיה כמו ברוסיה, מישהו גילה לי שיש פקידה אחת במשרד הפנים, שמנפיקה אישור שהיה תמורת כמה קופיקות.
התפללנו שם במחתרת, ויום אחד הופיעו במנין שלושה יהודים שסיפרו שהם מבוכארה, הרב מטשעבין שוהה שם בגלות, והשיגו עבורו אשרת כניסה לאיראן. השאה הפרסי התקשר אישית אל הרודן סטאלין שיאפשר את הגירתו, ומשם ימשיך לארץ ישראל. הבעיה היא, שאת אישור היציאה עבורו ניתן להסדיר אך ורק במוסקבה, ולשם כך יש צורך באשרת מסע, ומי שיבקש אשרה כזו יאסר מיד: מה לו ולענין, מנין יודע הוא על פנית השאה הפרסי ואישור היציאה? אם קשרים לו בארצות חוץ, יאסר באשמת ריגול וחתרנות!
לאחר שהשתכנעתי שהם עצמם אינם סוכני הג.פ.או. המבקשים להפליל את המתפללים, קיבלתי על עצמי את המשימה. פניתי לאותה פקידה, וספרתי שנשאתי לאשה נערה בלי מסמכים. אני מבקש אישור נסיעה למוסקבה, לבדוק במשרדי מרשם התושבים האם היא רשומה שם. כמה קופיקות, והענין סודר. בענין אשתי לא מצאו במוסקבה דבר, אבל הבאתי את אישור היציאה עבור הרב מטשעבין. בערב חג הפסח תש"ה, כבר היה הרב מטשעבין בארץ ישראל.
וכשאני מסתכל לאחור, רואה אני בעליל איך הובילה ההשגחה העליונה שלב אחרי שלב את חילוצו של הרב מטשעבין מעמק הבכא. עשרים שנה לפני כן דאגו שחותני לא ירשום את לידת בתו, והביאוהו לטשקנט, ואותי לקזחסטאן, ושתלו את רבי ישראל אהרן כסוחר המדלג בין טשקנט לקזחסטאן, ופגש בנערה בקבלת שבת, כי "במקרה" קיבלה מנתה לפנות ערב ואסור לטלטלה, ו"במקרה" התארח בליל השבת שלאחר מכן בבית השוחט, שהזכיר "במקרה" שאני חפץ להקים בית יהודי. והובאתי לטשקנט ונצרכתי לאשרת שהיה, ונודע לי מאותה פקידה. ושהיתי בבית הכנסת המחתרתי כשאותה משלחת הגיעה, ועלה בדעתי לנצל את העובדה שאין לרעייתי תעודת לידה להשיג אשרת מסע למוסקבה להסדיר את רישום אשתי, והשגתי את אשרת ההגירה לרב מטשעבין.
וכבר אמרו בשם הבעל שם טוב, כי כל מה שהאדם עושה, לעצמו הוא עושה. למרות שלעצמי לא פעלתי מאומה במוסקבה, הנה לא ארכו הימים וכל פליטי פולניה הורשו לשוב לארצם, ומשם לעלות לארץ ישראל, אני הייתי פליט פולני. יליד העיר קריניק ותלמיד ביאליסטוק. אבל מה עם אשתי? עוד כמה קופיקות, והפקידה אישרה שהבאתי את המסמכים הנדרשים ממוסקבה, ונחלצנו יחדיו מרוסיה רודפת הדת.
ובכל שנה, כשמגיעים בקריאת המגילה ל"אחר הדברים האלה", נזכר אני בדרשת הגמרא שהקדוש ברוך הוא מקדים הרפואה למכה, ומכין בתחלה כל האמצעים להצלה, ונזכר בשרשרת המאורעות הזו! (מתוך 'והגדת').
כל הסיפורים שאתם מביאים מלאים ביראת שמים ומעוררים לקרבת ה׳ יתברך שמו ! תודה לכם על עוד סיפור נפלא.
נהנית לקרוא רק לא תמיד מגיבה.
תודה!!!!! 🙂