רבי יוסף פוזנר נכנס לבית המרזח היהודי, קנה לעצמו כוס שתיה והתיישב עם ספר ליד אחד השולחנות, בעודו יושב, ראה חייט יהודי שביקש מהמוזג כוס יי"ש, ותוך כדי שיחתם מדברים הם בלימוד

הרב ישראל ליוש

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כ"ה, י')

הרמב"ן עוסק בשינוי הלשון בין הארון ובין שאר הכלים. בכל הכלים כתוב בלשון יחיד 'ועשית', 'וציפית', 'ויצקת', ואילו בארון כתוב בלשון רבים 'ועשו'. יתכן, אומר הרמב"ן, שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה.

ומביא שאף במדרש רבה אמרו כן: 'מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום: אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה'. מבואר כאן שלימוד התורה אינו כחלק מהמצוות, שיש אשר זוכים לקיימן ויש שאינם זוכים לקיימן. לימוד התורה הוא עסק השייך לכולם, כל אחד באשר הוא, כל אחד ברמה שלו, יש לו חלק בתורה, וחייב הוא לקבוע עיתים ללימוד התורה.

כאשר נתמנה ה'נודע ביהודה' לרבה של פראג, שלח לשם את חתנו רבי יוסף פוזנר כדי לתהות על קנקנם של בעלי הבתים שבעיר, אם הם עמי ארצות או תלמידי חכמים, וכך יכין עצמו כראוי למשרה הרמה.

תחנתו הראשונה של רבי יוסף פוזנר היתה בבית המרזח היהודי. הוא קנה לעצמו כוס שתיה והתיישב עם ספר ליד אחד השולחנות. בינתיים נכנס לשם החייט וביקש מהמוזג כוס יי"ש, והנה שומע ר' יוסף שתוך כדי שיחתם מדברים הם בלימוד, בסתירת הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה ואבידה מגמרא מפורשת, ומתפלפלים ביניהם, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

עודו מתפעל ממה שאוזניו שומעות, והנה הוא שומע שאף בשולחן הסמוך יושבים כמה יהודים, חלקם סנדלרים, חלקם נגרים, ואף הם מתערבים בדיון הסוער בעניין הרמב"ם, וכך במשך שעה ארוכה הפך בית המרזח כולו לבית מדרש סוער וערני, כשאת כולם מטריד דבר אחד 'יישוב דברי הרמב"ם'.

הרוחות לא נרגעו, עד שהציע אחד מהיהודים שיחכו לבואו של ר' יעקב שומר הלילה, שכוחו רב בידיעת התורה, והוא בודאי יישב את הקושיה, ואכן כך היה, כאשר הגיע ר' יעקב ושמע את הקושיה, הרצה לפניהם מהלך ברור בסוגיה, מהלך המיישב את כל שיטות הראשונים, ובכך הסתיים הדיון.

למחרת בבוקר חזר רבי יוסף לחמיו, ה'נודע ביהודה', וסיפר לו את אשר ראו עיניו, איך פשוטי העיירה העמלים במשך היום לפרנסתם, שקועים בלימוד, ובתום יום עבודה מפרך, זה מה שמעניין ומסקרן אותם.

כאשר שמע זאת ה'נודע ביהודה', לקח את כתב הרבנות ששלחו לו מפראג ושלח להם אותו בחזרה. הוא נימק את מעשיו, כי אינו ראוי לכהן כרב בעיר כה מפוארת שמלאה סופרים וגדולי תורה. כמובן שהגבאים סירבו לקבל את התפטרותו, וכתבו לו שכל תפקידי הציבור נקבעים מן השמים, ואף תפקיד הרב כבר נקבע מלמעלה, "כבוד הרב יבוא ולא יפחד", כתבו לו, "ה' יהיה בעזרו וכל אשר יעשה יצליח".

טקס ההכתרה התקיים ברוב פאר והדר, ובמרכזו נשא ה'נודע ביהודה' את שיעורו הראשון בפראג, שיעור שכולו פלפול בסברות עמוקות, כיאה וכיאות לעיירה בה אף פשוטי העם למדנים. בסיום השיעור הכריזו כל השומעים 'מזל טוב', ובזאת קיבלו על עצמם את מרותו של הרב החדש, אלא שאז קם ראש הקהל ואמר שאת ברכת ה'מזל טוב' האמיתית המגיעה לרב, נוכל לברך רק כאשר גם הסבלים ישמעו את השיעור, והם לא שמעו את השיעור, כי היו עדיין טרודים בעבודתם…

הנה כי כן, תושבי פראג זכו כולם לתורה, התורה שם היתה שייכת לא רק ללמדנים וליושבי בית המדרש, אלא לכל שכבות הציבור, אף לאלו שנזקקו לעסוק לפרנסתם. עיסוקם העיקרי היה לימוד התורה, ובלית ברירה יצאו מעט לעמול למחייתם.