רבי חיים עוזר קם ממקומו ועצר את הבחור, תוך כדי שהוא אומר לו בלהט: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי?"

הרב ישראל ליוש

"הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות ו', כ"ו)

רש"י: 'יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולים כאחד'.

פעם, שאלו תלמידיו של החוזה מלובלין זצ"ל את רבם: "כיצד יתכן שמשה ואהרן יהיו שקולים ושווים כאחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל על בני האדם, שכשם שאין פרצופיהן שוין כך אין דעותיהן שוות?"

השיב להם החוזה: "דברי חז"ל אמורים בבני אדם המחשיבים את עצמם, ועומדים על דעתם, אם כן ודאי שדעתם אינה יכולה להשתוות עם דעתו של זולתם, מה שאין כן משה ואהרן שאמרו על עצמם 'ונחנו מה', הם הרי לא החשיבו את עצמם, אישיותם לא תפסה מקום של כבוד בעיני עצמם, לכן יכלו אכן להיות שקולים ושווים בדעתם".

גאונותו העצומה של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל יצאה לשם ולתהילה בעולם התורה, וכגודל גאונותו כן היתה גודל ענוותנותו, כפי שיתואר בסיפור הבא:

נוהג היה רבי חיים עוזר להשתעשע בדברי תורה עם תלמידיו. פעם אחת כשקבוצה איכותית ומיוחדת מתלמידיו היו אצלו ושקלו וטרו בדברי תורה, אמר לתלמידים שתוס' במסכת יבמות דף נ' עוסק בסוגיא בה הם מתפלפלים כעת.

כששמע זאת אחד מגאוני התלמידים, העיר: "סליחה כבוד הרב, אבל התוס' נמצא בדף נ"א".

"לא", ענה הרב בפסקנות, "הוא נמצא בדף נ'!" והמשיך בלימודו עם התלמידים.

לא נחה דעתו של הבחור והמשיך לעמוד על שלו. שוב ושוב טען בנחרצות יתר: "התוס' נמצא בדף נ"א", וכדי להוכיח את צדקתו קם לעבר ארון הספרים כדי להביא גמרא ולהראות לכל כי הצדק עמו.

רבי חיים עוזר קם ממקומו ועצר את הבחור, תוך כדי שהוא אומר לו בלהט: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי?" הבחורים הסתכלו זה על זה בארשת של בושה, ואילו הבחור המתווכח חייך חיוך קל של ניצחון, ובלבו אמר: 'כנראה נזכר הרב שהתוס' נמצא בדף נ"א, כדבריי'.

כאשר שבו הבחורים אל הישיבה, פתח הבחור המתווכח את הגמרא לעיני חבריו כדי להוכיח את נצחונו, אך לתדהמתו הרבה גילה שאכן צדק הרב, והתוס' הינו בדף נ' ולא בדף נ"א. או אז הבין התלמיד שבדברי הרב 'וכי קל בעיניך לבייש יהודי' התכוון הרב למנוע את הבושה ממנו עצמו, כי לנגד הרב כלל לא עמד כבודו האישי, אלא כבוד תלמידו.

הימים היו ימי חול המועד, והגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ישב ולמד תורה עם תלמידו הגאון רבי דוד פינקל זצ"ל, לפתע ביקש רבי איסר זלמן מהחברותא שלו שיביא לו דף וכלי כתיבה. השתומם התלמיד ותמה: "הרי היום הוא חול המועד! וכי הזדמן לרב כתיבת דבר מה שהוא דבר האבד?"

"לא דבר האבד צריך אני לכתוב, אלא ממש פקוח נפש!" ענה רבי איסר זלמן.

תיכף ומיד נענה התלמיד לבקשת רבו והמציא לו עט ודף. נטל רבי איסר זלמן את העט וכתב על הדף את הפסוק: "עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך", והכניס את הפתק אל המגירה שהיתה קבועה בשולחנו.

מה מאוד גדלה תמיהתו של רבי דוד פינקל, "וכי איזה פיקוח נפש יש בכתיבת פסוק זה?" הרהר בקול.

"הנה בימי החגים", ענה לו רבי איסר זלמן, "רבים באים לבקרני, לברך ולהתברך בברכת החג. טבעם של דברים שאסתכן בכך שאראה באורחים את חסרונותיהם ולא את מעלתם, ועל כן, מידי פעם פותח אני את המגירה ומסתכל בפתק, ואז נזכר אני בפירושו של החוות דעת לפסוק זה: שכאשר אדם רואה חסרון של הזולת, 'עיניך לנוכח יביטו', שיביט אל עצמו, ואז 'עפעפיך יישירו לנגדך', כי כאשר יראה כמה גרועים המעשים של עצמו, ממילא יראה שחברו טוב ממנו, יראה את מעלותיו וידון אותו לכף זכות".

"בשנה זו", סיים רבי איסר זלמן את דבריו, :"שכחתי לכתוב לפני המועד את הפסוק, וחש אני ממש תחושה של פיקוח נפש, באם אכשל בראיית חסרונות בבני ישראל".