"עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (כ"ו, י"ד)
שמחתי ושימחתי בו (רש"י)
מובא בספרי: אדם שעלה לירושלים כדי לאכול שם מעשר שני ושהה שם עד שסיים את אכילת המעשר, כשהיה רואה את הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, היה דבר זה משפיע עליו לירא את ה'. והנה בהמשך הפרשה כתוב, "ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך". הרי שאכילת המעשרות מביאה גם לידי שמחה של מצוה.
ויש לומר: כדי להגיע ליראת שמים טהורה – צריכים שמחה! מידת השמחה מרוממת את האדם להיות כלי המוכשר לקבל השגות ודרגות בעבודת השי"ת.
וידועה אמרתו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע: "שמחה אינה מצוה ועצבות אינה עבירה. אבל יש בכוחה של שמחה לרומם את האדם לדרגות הנעלות ביותר, ולאידך – עצבות יכולה לגרום לאדם להתדרדרות עמוקה". וכבר פירשו הצדיקים: "כי בשמחה תצאו" – במידת השמחה אפשר לצאת מכל המצרים והגבולות המעיקים על האדם.
רק בשמחה
ברצוני לספר סיפור נפלא מגדלות הנפש של ידיד נפשי רעי כאח לי, הרה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל, שהיה עובד ה' באמת, כל חייו היו קודש לה'. בצעירותו תקפה אותו מחלת השחפת הנוראה רח"ל, מחלה שפגעה קשה בתפקוד הריאות. בימים ההם טרם הומצאה האנטיביוטיקה הידועה כיום כתרופת פלא לשחפת. מי שתקפה אותו מחלה זו רח"ל היה אומלל ולוקה בכפליים: בנוסף לסבל והייסורים שהסבה מחלה זו, היה על החולה להיות בבידוד מוחלט, מנותק מאנשים, מחשש הידבקות.
מצבו הקשה של רבי זלמן נגע לחבריו ומוקיריו. זכור לטוב אחד המיוחד שבחבורה, הרה"ח רבי יצחק מנשה הכהן רוזנפלד זצ"ל, שלרגל עבודתו בקודש כשו"ב דמתא היה משתדל להביא מידי יום ביומו לביתו של רבי זלמן כבדים צלויים, הידועים כתרופה בדוקה למחלה.
עברה תקופה ארוכה, רבי זלמן שכב בביתו קודח מחום ונמצא בבידוד מוחלט. הדבר כאב לי מאוד, רבי זלמן היה תמיד הסמל והדוגמא למסירות למען הזולת, והנה מן השמים נגזרו עליו ייסורי הגוף והנפש כאחד – ואנו מחרישים? גמלה בליבי החלטה להכנס לחדרו של רבי זלמן לעודדו ולחזקו, נכנסתי לבית ונעמדתי על מפתן החדר הפנימי. כשראיתי את פניו המצומקות, חיוור וחלוש, פרצה צעקה מליבי וקראתי בקול: "רבי זלמן!.. רבי זלמן!! – וואס מאכט איר", איך אתם מרגישים?
רבי זלמן סובב את ראשו בכבדות, וסימן בידו שאתקרב אליו. ניגשתי והתקרבתי עד למיטתו, בתוך ליבי חשבתי: מי יודע? אולי הוא רוצה לומר לי דברי צוואה ופרידה, לפי איך שהיה נראה – מצבו היה כלאחר יאוש. והנה… רבי זלמן הגביה ראשו במקצת ובקול חרישי זעק: "רבי ישראל… נאר בשמחה"! רק בשמחה!
(לב ישראל)